אוקיי אז חודש חדש. זה לא שיש לי כזה הרבה מה להגיד. למעשה אין לי כמעט אף פעם.
אבל אני איכשהו מרגישה צורך לכתוב.
אז מה קרה בכל הזמן הזה?
אני חושבת שמודעות עצמית זה משהו מיותר.
אני חושבת שאולי אם לא הייתי מודעת לעצמי כ''כ הייתי יכולה אולי לאהוב אותי.
אני חושבת שהגעתי למסכנות האלו בכל רגעי הדיכאון שלי כשאני רואה משאיות צהובות בדמיון ומרגישה כאבים ברגל.
אני חושבת אז כזה, אבל בעצם, למה שמישהו איי פעם יהיה איתי?
וגם אם נגיד איפשהו יש כזה בן שהוא מספיק מטומטם בשביל להכיס את עצמו לחיים שלי, כאילו בטח אז אני לא אוכל להיות איתו, בטח אני ארגיש כזו מן דחייה כמו שאני מרגישה תמיד כשיש בן שהוא כזה, מספיק מטומטם אני מתכוונת.
זה דיי מדכא.
טוב בכל מקרה, נושא אחר.
הנה רשימה של כמה דברים שאומרים שאת כבר ממש רגילה לעבודה שלך, וחייה בה ושאין לך שום חיים חוץ מהעבודה.
5- כשאת משחקת במחשב, ואז במקום תמונות של בנים בלי חולצה בפייסבוק את רואה בזוית העין מין שעון כזה שמודד לך את הזמן שיחה, כמו סטופר, אף על פי שאין באמת שום שעון כזה זה הכל בדימיון שלך.
4- כשאת נכנסת לבלוג או לפייסבוק או לכל אתר אחר שמצריך יוזר, את מכניסה בצורה אוטומטית ובלי לחשוב הרבה את היוזר של העבודה, כי האצבעות שלך כבר רגילות לזה.
3- כשמשחקים אצלכם הגמד והענק בעבודה את באמת חושבת מה להכין לענק שלך, וזה בכלל לא משנה לך שאת שונאת את המשחק הזה כי אף פעם בכל חייך לא קיבלת משהו, אפילו לא משהו עלוב, כלום.
2- כשאת מבקשת להשאר שעה נוספת רק כדי לשפר את הנתונים שלך, למרות שאין לך כח, וכבר נמאס לך, אבל את בכל זאת נשארת כי פריון 6 זה ממש גרוע.
ובמקוםהראשון, הדבר שמראה הכי מהכל שאת מכורה לעבודה שלך, ושבאמת אין לך שום חיים חוץ ממנה זה בטוח זה.
1- כשסבתא שלך מצלצלת אלייך ואת עונה לה ''הו, היי סבתא זו דניאלה מהוט, מה נשמע?'' ואז את אפילו לו שמה לב שזה מה שאמרת, טוב זה בטח דיי גרוע.
דרך אגב, אם כבר הגמד והענק, אז כאילו מה מכינים לבן חוץ משוקולד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
