באיחור אופנתי -אף פעם לא באמת הבנתי מה כ''כ אפנתי בלאחר- אבל אוקיי, וואטאבר
על הבלרינה ואנשי הזאב- כתבו המגף http://www.hamagaf.blogspot.com/ ואני
האם האם <מנקה את הגרון ומתכוננת להתחיל.
פעם אחת, לא לפני יותר מידי זמן, הייתה משפחה, ולה שלוש בנות, אב ואם, הם היו משפחה אוהבת, וגרו בכפר קטן בצפון הארץ. זה היה היום הראשון של החורף, ומשהו באוויר כבר השתנה.
פתאום שמו לב יותר לציוץ הציפורים, הרוח שינתה כיוון. החום המעיק כבר עבר, ובשעות הערב המאוחרות כבר עברה צמרמורת קלה של קור.
בבית הקטן והחמים המשפחה ישבה לארוחת ערב. בעוד האם מזיזה את הכסא על מנת להתיישב, האב משתעל, ושלוש הבנות עסוקות במזונן, זה קרה. ואף אחד מהם לא ידע שמרגע זה והילך- החיים שלהם הולכים להשתנות...
הם הרגישו זאת באופן ממשי, מוחשי וברור, האדמה תחתם רעדה, הם ממש יכלו להרגיש זאת מתחת לרגליהם.
לקח זמן עד שהם הבחינו במתרחש והתחבאו מתחת למשקוף הדלת, כאילו שזה באמת מה שיציל את חייהם.
הם לא ידעו עד כמה טעו.
רעש האדמה אמנם נפסק, וכל חמשת בני המשפחה מסיפורנו זה אכן שרדו, אבל למעשה הסיפור האמיתי מתחיל רק בבוקר שלאחר מכן ארוחת בוקר טיפוסית, ככה לפחות היא הייתה אמורה להיות. "שימי את הקומקום על האש", ביקשה האם, שהספיקה להתאושש מהחוויה המרעידה, ובתה הבכורה, שרק שלושה ימים לפני כן חגיגה את יום הולדתה ה-21, נענתה בדממה.
האב ישב, כרסם פרוסת לחם מטוגן, מביט בחדווה על שתיי בנותיו הקטנות, התאומות, משחקות עם האוכל, ואז מבטו הצטלב עם מבטה של אשתו. הרי הוא מרשה להן לשחק עם האוכל והיא לא.
פעמון הדלת צלצל. האם ניגשה ופתחה את הדלת עד שנעצרה בשרשרת, ואיפשרה לה לראות את האדם העומד בפתח.
"שלום גברתי, באתי לבחון את יסודות הבית לאור הרעידה של אתמול. ללא תשלום, נשלחתי על ידי העירייה".
האם, שחשדה בתחילה, ביקשה מהזר להזדהות. אמנם היה די נמוך, קרחת מבריקה מעטרת את ראשו, אך נראה צעיר, לא יותר מבן 24. הזר שלף תעודת הנדסאי מוסמך מטעם הרשות המקומית, ולרגע, כאשר החזיר את התעודה לכיסו, הסתנוורה האם מקרן שמש שנשברה על קרחתו ושוגרה לעינייה.
כאשר נכנס אל הבית, מבטה של הבת הרוכנת אל עבר הקומקום הרותח עם כוס זכוכית ותיון נפגש במבטו. כוס הזכוכית נפלה והתנפצה למאות רסיסים זעירים, וכמה שניות לאחר מכן, ללא שום הכנה מוקדמת, התמוטטה גם הבת.
האב שם לב למתרחש, הביט על הבחור הצעיר בחשדנות,ולאחר מכן אז רץ לאות מה קוה עם ביתו שנפה, עיניה היו עצומות ועורה היה לבן מתמיד.
אף פעם לפני כן היא לא התמוטטה.
האב לא עבר בחייו שום סדנת ערה ראשונה ולכן הדבר הראשון שעשה היה לשפוך על היתו את קנקן מיץ התפוזים.
כמובן שמעשה זה היה טפשי, כי הוא היה חסר תועלת וגם כמובן הרס לבתו את שמלתה החדשה.
האב סילק את שתי בנותיו הקטנות לחדרן, ונעץ מבט נוקב בהנדסאי הצעיר שבביתו.
האב הרגיש בבטנו שההתמוטטות של ביתו הבכורה לא היה קשור לחוסר כלשהו בגוף, אלא למשהו גדול ומפחיד יותר. משהו שקשור בהנדסאי הצעיר.
וכך, בין שברי הזכוכית וטיפות מיץ התפוזים, פקחה הבת את עינייה ונותרה לשכב על הרצפה. עיניה נתמלאו בדמעות תוך שניות מועטות. האם, שהכירה את בתה יותר טוב מכל אדם אחר, לא הצליחה להבין את פשר הדמעות. האם מדובר בדמעות של עצב? אולי של פחד? או שמא שמחה?
"אמא, אבא", אמרה הבת תוך שהיא קמה ומנערת מעצמה את שברי הזכוכית, "אני צריכה לספר לכם משהו".
>''אני רוצה שתכירו, זה אייל, והוא, אנחנו מתחתנים''. האם והאב שתקו כמה רגעים, ולאחר מכן שטפו את ביתם ברצף שאלות: ''מי הוא?'' בכלל לא ידענו שיש לך חבר'' איך הכרתם?'' ''את בהריון.'' וכדומה לאלה.
לאחר שנרגעו הרוחות ישבו כולם על הספה, אף אף אחד כבר לא ענין שהוא מאחר לעבודה או ללימודים, וכולם הקשיבו לסיפור של שיר ביתם עם אייל ההנדסאי המדופלם.
''אני ואייל נפגשנו במזדרונות האוניברסיטה שבה אני לומדת, אמרה שיר, היה קר והקור חדר דרך הקירות והביא עימו חושך וערפל שאפשר היה להרגיש על עור הלחיים, החלק היחידי בגוף שלא היה מוסטר מהקור, אני חושבת שמההתחלה ידעתי שאני שונאת את הבחור הזה, שהוא קצת מפחיד אותי'' אמרה וחיכה, ''בגלל זה נענתי לחיזוריו''
בכל אותו זמן ישב אייל על הספה הזוגית מביט בקיר שממולו וחושב מחשבות שונות לגמרי מאלה של שיר ומשפחתה.
המהנדס הצעיר המשיך לבהות בקיר. הבת הפליגה בחלומותיה, האב ניסה להבין איך, איפה ומתי בתו הספיקה להכיר בחור צעיר, קל וחומר מתי הספיקה להתאהב ולהתארס.
האב סקר במבטו את הבחור הצעיר שעדיין בהה בקיר. הוא ניסה להתחקות במבטו אחר מבטו של הצעיר, והבחין שהוא נועץ מבט בתמונה של האם, כשעוד הייתה נערה בחצאית בלרינה ורודה.
מהבחור הצעיר הפנה האב את מבטו אל אשתו, אשר בדיוק באותו רגע השפילה מבט וחשבה לעצמה: "אסור שאף אחד ידע. אסור שאף אחד ידע".
האם ששמה לב גם לחילופי המבטים, נעצב מבט בבחור הצעיר ובתמונה לסרוגין, הביטה על עצמה כילדה קטנה בחצאית וורודה משחקת עם כלבים גדולים דמויי זאב, היא בכלל לא חשה בפחד.
היא אהבה אותם, והרגישה בבטנה שגם הבחור הצעיר של ביתה מחבר אליהם, מרגיש כמעט חלק מהם.
באותו רגע קפץ אייל ממשבו ורץ החוצה במהירות בלתי נתפסת, אפשר עוד היה לראות אותו נעלם בין העצים של החורשה ליד הבית.
האם עדיין חשבה בליבה על הסוד הגדול שהסטירה ממשפחת כ''כ הרבה זמן, מרגישה בכאב בסוד שרוצה לפרוץ החוצה.
יודעת שזה גם סופו של הסוד הגדול.
לאחר חודש כבר נערכה החתונה, זה היה מהיר, ובעצם לא הייתה סיבה לדחות את זה עוד.
הם אירגנו אירוע קטן בחצר הבית למשפחה וחברים, הסלקציה הייתה קפדנית. אבל כל מי שהיה חשוב הגיע.
הם התאספו סביב, ברחו את החתן אייל מיודענו וכלתו יעל.
כולם רקדו וצחקו נשקו זה את זה וצבטו בלחיי הילדים אשר ברחו והתחבאו מתחת לשולחנות מבריחים יחד איתם חצי משולחן הקינוחים.
רגע החופה הגיע אייל חזר כמתוכנן אחרי דברי הרב שהיה גם בן דודו שלא פגש ב15 שנים האחרונות, לאחר ששבר את הכוס רץ שוב את עבר העצים מהר כחול יכולתו.
כלתו שאת סודו כבר ידעה רצה אחריו איטית יותר ומודעת לכך, אח גם יודעת שזה בסדר שבעלה הטרי זקוק לדקות אלה כדי להתארגן עם עצמו.
האורחים נעצו בגבה מבט משתהה שואלים את עצמם לפשר הדברים.
אח אימה של יעל ידעה את סודה, היא הכירה אותו טוב מעברה, שום דבר לא יכול היה לחמוק מעניה הבולשות, והיא ידעה זאת, בלילה הקודם כששוחה עם ביתה יעל בזמן ששני מעסות עיסו את גבן ומרחו משחות על פניהן כדי לרכך את עורן ולנטרל כל נקודה שחורה שלא אמורה להיות שם, היא ידעה, כשביתה ספרה לה את הסוד הרגישה בבהלה את תחושת ההקלה וההחמצה כשנשאה לבעלה הרגיל האנושי במקום לאיש הזאב הצעיר שחיזר אחריה בצעירותה, אבל היא שמחה בשביל ביתה שלא חזרה על טעותה שלה.
וידעה שזה עכשיו הזמן שלה לחיות ולהיות מאושרת.
יעל הגיעה אל בעלה הטרי אייל מהר משצפתה ומצאה אותו יושב מכורבל בצורתו הזאבית מתחת לאחד העצים, כשראה אותה חייך חיוך שבמצב אחר היה יכול להראות מאיים ולשתק אותך מרוב פחד אבל כיוון שידעה שמדובר בבעלה לא פחדה כלל רק חיכה בחזרה והתיישבה לידו מניחה את ראשה על פרוותו הרכה.
אייל ילל בשקט
''אני יודעת'' ענתה לו בביטחון בלי להתבלבל, ''גם אני''.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
