אם הייתם ניגשים לשמוק בן ה6 ושואלים אותו "מה זה מישהו שהצליח בחיים?" התשובה שהייתם מקבלים זה "מישהו שנהנה מהם",ואם הייתם שואלים "מה תרצה להיות כשתגדל?" התשובה תהיה "בן אדם שמח".אולי הייתי מושפע מידי מאנימה ומצויירים אבל הדיעה שלי לא כזה השתנתה מאז האמת.הצלחה בחיים לא נמדדת אצלי לפי כסף או זיונים או וואטאבר.
הייתי סוג של בז לכל מיני אנשים שרק תקועים וחושבים על עבודה כל היום.הייתי לועג למורים שלי כשהם היו אומרים לנו "אנחנו משקיעים מזמננו וכספנו האישי בשביל לבנות לכם תוכניות לימוד ושיעורים" ואפילו קורא להם פראיירים.וגם פה,הדיעה שלי לא כ"כ השתנתה.אולי בצורה הרבה פחות מזלזלת ויותר כועסת על מערכת והחינוך אבל בגדול אותו החרא.
ומה אני היום?עובד 6-7 פעמים בשבוע נטו כי אין לי שום דבר טוב יותר לעשות.אני מחפש לעשות עןד תגבורים ולקחת עוד חילופים בשביל לדפוק יותר שעות נט כי בשביל לא לשקוע במיטה כמו זומבי ולהרגיש שאני עושה עם עצמי משהו.ובזמני הפנוי?זמין תמיד לכל אחד שצריך משהו.יש אפילו איזה בונוס שבועי שאני מקבל בתנאי לזמינות הזאת אבל זה מגיע בתזמונים נוראיים.
ורגשית?אני פשוט ריק.תשאלו אותי היום "מה אתה רוצה להיות?" אני כנראה אגיד "אני לא רוצה להיות".מדי פעם יוצא ממני כעס ותסכול אבל לא מעבר.אני כמעט ולא צוחק,אני בקושי מתעסק בתחביבי ואין לי זין לכלום.אפילו ממוזיקה אני פחות נהנה אבל ממשיך לשמוע באוטובוס בשביל לא לשמוע אחרים.
לא מזמן קראתי על משהו מעולם הפסיכולוגיה לדכאוניים בתפקוד גבוה,כנראה זה מה שאני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock