החושך מגיע מוקדם יותר בשלב הזה של השנה. אני אפילו לא צריכה לעצום עיניים כדי ללכת לאיבוד באפלה; היא מחבקת אותי ומלטפת גם בעיניים פקוחות. אז אני שומעת שירים שמזכירים לי תקופה אחרת ואנשים אחרים ואני אחרת, שוכבת על רצפת החדר בתחתונים צבעוניים מקושקשים וחזיית ספורט ומחכה למשהו שיקרה. שהזמן יעבור, שהכאב ינצח אותי, שאהיה מספיק חדורת מוטיבציה על מנת שאקום להדליק את האור. משהו.
ניתקתי את עצמי היום מהכל. התבטלו לי (או שביטלתי, אני כבר לא מבדילה) כל התכניות שהיו לי להיום. לאף אחד אין דרך לתקשר איתי. ואני אוהבת את זה. בחיי, השקט הזה הוא שקט שלא הרגשתי כבר חודשים. אני כל כך אוהבת אותו. הוא ממכר, משכר, משגע. אלוהים. אני רוצה לחיות ככה לנצח.
השקט הזה אפשר לי לטבוע ולצלול עמוק לתוך המחשבות שלי. ואני שונאת אותן. ו, לעזאזל- יותר משאני שונאת אותן, אני שונאת אותי. כל כך.
גוש ענק ומטומטם וחסר שליטה.
אז אני מאבדת את השליטה שלי ואת האחיזה שיש לי בדברים הבסיסיים ביותר, וזה כל כך מקשה עליי. אני רוצה לנעוץ בעצמי את כל החפצים החדים שנמצאים איפשהו כאן קרוב אליי, רוצה למלא את הגוף שלי בפצעים ובצלקות, רוצה להרגיש את הבגדים נופלים ולראות את העצמות החשופות. רק עוד קצת. אני רוצה שכולם יעזבו אותי ושאף אחד לא יתערב לי בכלום. שיתנו לי להרוס את עצמי, שיתנו לי להעלם לאט לאט. רק שיניחו לי.
איזו ילדה מטומטמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
