| 10/2016
שש - פרק 3
פרק 3 :
ישראל, תל אביב
כאשר אלחנן נכנס למעלית ולחץ על כפתור קומותו, הפאלפון שלו רטט בכיסו. תוך כדי סגירת הדלתות הוא שלף את המכשיר וקרא את העדכון העדכני ביותר מYNET : " פיגוע דקירה בדרום תל אביב ". פיגועים שהיוו בחלק אינטגרלי מעצמאות ישראל חוו פגיעה קלה בהשפעה שלהם על האזרחים. בכל זאת לחיות במדינה גדושת מפגעים וסיכונים בשלב מסוים ההתייחסות לכל אירוע שכזה משתנה ואט אט הופכת בהקבלתה להתייחסות אל תאונות דרכים. אלחנן היה סמוך אל שנות השלושים לחייו, גבר רחב כתפיים ומוצק, בעל עיניים תכולות ושיער ושפם בלונדיניים.
דלתות המעלית נפתחו אל אכסדרת הקומה המובילה אל דלת הזכוכית של חברת ההשקעות שבה עבד. החברה לכשעצמה , הייתה חברה לאופציות בינאריות ופורקס. חברת " מסחר " , כפי שהיה רשום ברשם החברות. אלחנן הכיר בעובדה שהחזון של החברה כלפי חוץ הוא אינו אלא המצאה שהבעלים בדו , ולו רק בכדי לעשוק את המשקיעים מכל כספם. בעודו מתקרב אל דלת הזכוכית המובילה למשרד, מיכל, עובדת הדלפק פתחה עבורו את הדלת בלחיצת כפתור מעמדתה.
"בוקר טוב אלחנן " , אמרה תוך כדי מבט חושני לעברו, עיניה הירוקות התמזגו כמעט להפליא בגוון עורה השמנוני. שיערה השטני נראה לאחלנן כטחוב מעט, אולי תפס אותה גשם חשב.
" בוקר טוב מיכלוש " , אמר בחיוך, " מקווה שבאת עם מטרייה היום כי הודיעו אתמול בטלוויזיה, בתחזית, שירד גשם בשעות אחר הצהריים. "
"שיט " , סיננה , " תוכל לעשות לי טובה?", אמרה תוכך כדי קימה פתאומית מכיסאה ולבישת מעילה.
" את צריכה שאחפה עלייך לכמה דקות עד שתקני מטרייה? "
היא נעצרה לרגע מרכיסת מעילה, " בדיוק " , אמרה תוך כדי מבט משתאה אל פניו של אלחנן, ולאחר שנייה קרצה לו בעין אחת.
לאלחנן זה תמיד היה נראה שכאשר מיכל קורצת פניה נדמו לגמל בהתקף פארקינסון. ומיכל לא הייתה מכוערת. היא הייתה יפה, יפה מאד בעיניו, אבל משהו בעיניים שלה, אולי במרחק בינהן מעט הרתיע אותו.
"תודה , אלחנן " , אמרה תוך פסיעתה אל עבר המעלית.
אלחנן התיישב על הספה הכחולה - אפורה, הממוקמת ממול לדלפק הקבלה, אותה ספה שמועמדים רבים שהגיעו לראיונות עבודה בחברה ישבו.
עברו כמה דקות עד שמיכל הגיעה ובידה השלל, מטריה בצבע ורוד, ובזמן הזה אלחנן חייג לארוסתו שהייתה מאושפזת בבית החולים.
" בוקר טוב יפה, איך את מרגישה? " ,אמר בקול רך ונוגה.
"בוקר טוב. קצת כואב לי ולא ישנתי כל כך טוב בלילה." , ענה קול מעברו השני של הקו , "האחיות כל שלוש שעות הגיעו ובדקו אותי אם יש לי חום, והזריקו לי אנטיביוטיקה אל שקית האינפוזיה. " , הקול סיים את המשפט בקושי רב.
" גלוש, אני אנסה לצאת היום מהעבודה קצת יותר מוקדם שנוכל להיות ביחד ".
"עוד בסוף יפטרו אותך. יצאת כבר שמונה פעמים בחודש הזה יותר מוקדם, " השיבה גל , " הם לא יחזיקו אותך בצורה הזאת לאורך זמן בתפקיד ניהולי ואחראי על קורסי ההכשרה."
"הם לא יכולים לפטר אותי, הסמנכ"ל והמנכ"ל יודעים את המצב, כל שאר האנשים פחות חשובים."
" הם לא יכולים לפטר אותך, אבל הם בכל זאת יכולים להעביר אותך לתפקיד אחר, אולי להעביר אותך לתפקיד אחר, יותר קטן."
"יפה, נדבר על זה כשאני אראה אותך היום," , השיב בקוצר רוח כאשר הבחין בסמנכ"ל הפוסע לעבר הדלת, " אני אוהב אותך. שיהיה יום קל."
" אלחנן! " , אמר בשמחה הסמנכ"ל, " בוקר טוב, אני מקווה שגל מרגישה קצת יותר טוב. "
"לאט אבל בטוח " , אלחנן השיב, " תודה לך על ההתעניינות."
"בטח, בטח " , אמר ותוך כדי טפח על שכמו של אלחנן.
אלחנן סלד מהסמנכ"ל כי הוא היה מהאנשים האלו שיעשו הכל בשביל כוח וכסף , גם אם זה אומר לרמוס אנשים שהביאו אותו עד הלום. שמו היה שלום, בחור באמצע שנות השלושים לחייו, שהגיע לחברה לפני כשבע שנים בתפקיד זוטר של נציג מכירות ומשם הוא עלה והתקדם בסולם הדרגות. הרבה שמועות התגלגלו ורצו בין העובדים בנוגע אליו, יש כאלו שאמרו שבאחת הפעמים כאשר שימש כעוזר מקצועי לקורסי ההכשרה, הוא ניצל עובד שמתחתיו ולקח ממנו את כל החומר שאותו עובד הכין , תוך כדי הבטחה לעובד שיקודם לתפקיד אחר ויעזור בהכשרת המועמדים שזה עתה רק עברו את ראיון הקבלה. בסופו של דבר אותו עובד הועף מתפקידו ושלום השתמש בחומרים של אותו עובד.
" טוב, אני הולך למטבח להכין קפה ולהוציא עוד כסף מהלקוחות" , שלום אמר בהתלהבות מזוייפת בעודו מהדס וצולע אל עבר המטבח.
אלחנן רק הביט בו למשך דקה או שתיים. ראשו הרגיש כאילו הונח על פסי רכבת ורכבת משא בעלת אינסוף קרונות עברה עליו. הראש שלו הרגיש כמו סיר לחץ שסתמו לו את החור הקטן הגורם למעט מהלחץ האינטנסיבי להשתחרר. הוא לא יודע כל כך מה העתיד צופן לו, הרבה מהתוכניות שלו השתנו כאשר גילו לגל את מחלת הסרטן. סרטן בכבד בשלב T3 , לא שזה היה מובן לו מה השלב הזה אומר. אמו הייתה בשלב סיעודי עקב מחלת שיתוק ואביו, ובכן אביו עזב אותו ואת אימו כשעוד היה ינוקא בן חמש.
" אתה הצלת אותי, " אמרה מיכל, " תודה" , אמרה תוכך כדי עלייה אל קצות אצבעותיה ונשקה לו על לחיו.
" שטויות ", אלחנן אמר במבוכה תוך כדי ניעור ראשי קלות מצד לצד. תוך כדי צעידתו אל חדר משרדו משהו אחז בו ועצר אותו מלנוע. מעין צל שחור שלאט לאט גמע עוד ועוד משדה ראייתו עד שמצא את עצמו באפילה מוחלטת.
ירייה פילחה את אוויר החשיכה. צרחה קרובה רחוקה שהחרישה את אוזניו המצלצלות לא מכבר של אלחנן. משהו החזיק בו ולא שיחרר אותו, לא התיר לו לזוז. קפוא כמו מאובן, מפוחד כמו שפן הנרדף על ידי שועל שלג.
משהו על קו האופק שבשדה ראייתו החל להתבהר קמעה. ולאט לאט מצא את עצמו מול תמונה זרה.
בשדה אורז רחב ידיים ובו עשרות דמויות זרות ולא מוכרות העובדות כפיים בשטח. אלחנן הרגיש לפתע תחושת הקלה, כאילו הדבר שהחזיק בו, לא מחזיק בו עוד ולכן הוא ניסע לנוע. להפתעתו הוא יכל לזוז וכאשר הסתובב בביצה הסמיכה שבה היה, הבחין בשלט גדול ורחוק מאד. הוא ניסה לצמצם את עיניו בכדי לנסות ולקרוא את אשר היה רשום שם אך למורת רוחו לא יכל.
" מה לעזאזל קורה כאן?!" , סינן לעצמו בעצבים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
