פרק 4:
שבדיה, גוטנברג
" שלום קוראים לי אריק ואני מכור "
"שלום אריק " , ענה המעגל בכפיפה אחת.
" אז... אריק ספר לנו מה מביא אותך אלינו?", אדם באמצע שנות הארבעים לחייו, לבוש ג'ינס כחול וסוודר שחור שאל אותי.
" אני מכור לסמים. מטאמפתמין וקוקאין." , אמרתי בטון אחיד מבלי להביט בעיניים שצפו עליי.
" מה גרם לך לעצור לרגע מהעיסוק הזה שלך ולהגיע לכאן?"
"זה כזה משנה?", התגוננתי.
"זה משנה מאד ואני גם אסביר לך למה", אמר תוך כדי פריסת ידיו לצדדים כאות לשלום, " אם נדע מה גרם לך לבוא לכאן אולי נוכל לעזור לך יותר מהר. אם זה לחץ מהמשפחה , לדוגמא, נצטרך לעבוד יותר על הרצון והנכונות שלך לעבור בכלל את התהליך."
" לקחתי יותר מידי כדורים והיו לי הזיות של דברים מפחידים . מפחידים מאד." , אמרתי בעוד רעד קל חלף לו מלמטה למעלה על רצף חוליות השדרה.
" מה ראית?"
לא רציתי לספר לו מול הקבוצה את מה שראיתי, כי אחרי הכל מי יאמין לי? אני לא מאמין לעצמי ועליי שאני בכלל כאן. בקבוצת התמיכה. אם זה לא היה בשביל ג'יימס והעובדה שכמעט שיפדתי אותו מתוך שינה לא הייתי מקדיש אפילו את הדרך להגיע לכאן. ובכל זאת, ג'יימס הוא אהבת חיי, הקול היחיד בעולם הזה שמאזן אותי מהדיסונס הצורם.
כחכך בגרונו הבחור בעל השאלה.
נמלכתי בדעתי והרגעתי את עצמי במנטרה חוזרת ונשנית, אני כבר כאן, מה יכול להיות יותר גרוע?
"נתקעתי באמצע שדה אורז ומשהו החזיק אותי כך שלא יכלתי לזוז. ובסופו של דבר כשכן הצלחתי, הבנתי שאני נמצא איפשהו בפרברי סין. מרחק שנות אור מהציבילזציה שלנו , הסקנדינבית ופחדתי. וכשניסיתי לרוץ ולצאת מאותו עמק, חלפתי על כמה אגמים קטנים וראיתי אדם אחר ממני בהשתקפות המים. הוא לא היה סיני, הוא היה בחור שהיה יותר מבוגר ממני עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני.", עצרתי לרגע מבחין במבטים המשועשעים של היושבים איתי בקבוצה והחלטתי שאולי כדאי להפסיק ולשתוק.
" תמשיך " , התעקש אותו בחור.
מה שאני זוכר לאחר מכן הוא שמצאתי את עצמי מחוץ לכנסייה אל הגשם שבירך את בואי. הלכתי במעלה הרחוב אל עבר המכונית. ניסן אלמרה לבנה שנת 2011 נפח מנוע 1600 סמ"ק. מכונית שמתאימה לכאלו שמתקשים כספית. תוך כדי פתיחת דלת המכונית נזכרתי בלילה הראשון שבו הכרתי את ג'יימס. לילה חמים ונעים באמצע יוני בערב יצירות ספרותיות באיזה פאב בעיירה שליד, באלינגסוס. לא הייתי אומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון אלא אדרבא ואדרבא, הוא חרה לי מאד, עצבן והרתיח אותי ביצירה הפוליטית שלו. הוא דיבר על כך שהממשלה לא עושה יותר מידי בכדי לשפר את מצב הפליטים הערבים שמגיעים ממדינות מוכות אסון ומלחמה ושצריך להקצות וד משאבים לטיפול בהם. ואז הוא המשיך לדבר על היהודים והחל לסנן שם דברנם גזעניים עליהם, אני לא כל כך זוכר , כי בשלב הזה איבדתי כל רסן והלמתי בו בסנוקרת מהירה לפנים. כדי להשתלט עליי היו צריכים להחזיק אותי שלושה אנשים. לא באתי מבית יהודי, אם לומר את האמת מעולם לא היה לי חבר יהודי, אבל בביתי תמיד חינכו אותי לכבוד האחר והשונה ולתת לו את המקום שלו להביע את דעתו. ללמוד להכיר את אלו שלא מתיישבים טוב בגבולות שבתרבות ובראש שלנו. בצורה אירונית עם ג'יימס זה לא התנהל ככה, כי כל יום לפחות מחמישה שישה אנשים אני שומע את אותו דבר. אתה פותח את הטלוויזיה בכדי לצפות בחדשות גם שם זה לא פוסח ומדלג. קצת עצוב לי שבסמוך לשנת 2017 אנחנו עדיין מתנהלים באטימות ובצרות אופק בעלת שנאה כמו לפני כמעט מאה שנים. אם לומר את האמת, אני לא אהבתי את גל הערבים שהגיע אלינו, אני גם לא אוהב אותם עכשיו. אני לא חושב שכולם רעים אני פשוט חושב שמאז שהם הגיעו כקבוצות גדולות , אחוז הפשיעה כאן במדינה רק עולה ועולה. גם מצב מקומות העבודה הלא מזהיר שהיה עוד לפני מגמת הפליטים, רק החמיר יותר. אני כבר חודשיים וחצי מחוסר עבודה. אילולא ג'יימס לא היה עובד בתור מרצה להיסטוריה באוניברסיטת אפסלה, הממוקמת צפונית מזרחית לשטוקלהום, המצב היה בכי רע. אחרי האגרוף שחבטתי בו, מצאנו אני והוא את עצמנו בתוך תא במוקד המשטרתי הקרוב והערבנו את הלילה. כמעט אחרי חצי לילה בשתיקה מלאה, סינן לעברי שאני ממש מפגר. וככה נולד הקשר שלנו. אני לא אשקר, ג'יימס הוא אגוז קשה לפיצוח אבל אחרי שהתרגלתי אליו , הבנתי שאני מצטער על דבר אחד.
למה לא חבטתי בו קודם לכן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
