יש דברים רבים שרציתי לומר לך. למה זה כל כך קשה למצוא אהבה בים של אנשים נואשים? האם זה בגלל שלפעמים בועות החמצן אט אט בורחות החוצה מהפיות של אותם אנשים, ובדרכן למעלה אל פני הים מפריעות לאותם אנשים לראות האחד את השני? האם זה בגלל הרצון המשווע למעט חמצן שאנו נכנעים לאינסטינקט הכי בסיסי שלנו ומרוכזים רק בעצמנו? האם זה בגלל החברה המודרנית והרדודה שהפכנו להיות? האם זה בגלל גברים ונשים שכל מה שמעניין אותם הוא להתמשגל האחד עם השנייה ולא באמת להתקרב? ואולי זאת בכלל תרבות הפייסבוק והאינטרנט שגרמה לנו להתרחק הרבה יותר. ואולי הננו רצפים של 1 ו- 0 . כן או לא. הכל או כלום. ואולי אין כזה דבר אפור. ואולי זאת תקופה שיש בכל אחד ואחת מאיתנו האם להיכנס לקשר או בכלל לא לעלות על הדעת את האופציה הזאת. ואולי החיים הם יותר מורכבים מרצף האחדים והאפסים. ואולי אין לנו בכלל בחירה חופשית. האנתרפולוגים יפנו מדרך החברה והתרבויות שמהן למדנו לפעול ולהתנהג כפי שאנחנ ומתנהגים. המדענים שמתעסקים בתחום המדויק יאמרו מבחינתם, שהכל גנטי ושהכל רצף של יריות חשמליות היוצאות מאסקוני תאי המוח שלנו ונקלטים על ידי דנטריטים בהמשך חוליות השרשרת. ואולי איננו אלא מחשב מאד חכם שעובד על עצמו שהוא מרגיש. ואולי הכאב שאני מרגיש הוא בכלל עצם אידיליה שלא מתממשת עד לכי מצב אבסורדי ופרדוקסלי שעמו אני לא יכול להתמודד, אז איזשהו באג נוצר. תקלה קטנה. פיוז קטן שנשרף. ואולי אני שרוף בגלל אנשים אחרים. בגלל אלו שמנצלים לסקס וזורקים. ואולי כל האמון המזוין הזה תלוי בספק רב לרוחות שינשבו מכיוונם. כי אחרי הכל, הם רוב האנשים. ואט אט אחוז השכיחות שלהם באוכלוסייה הולך וגדל. ואולי אני רק רוצה לדבר כי אדם מרגיש מעט פחות טוב, ואולי אני רק רוצה לעזור. וכולם חושבים שהכל מתנהל על פי הדחפים שלנו סקס. ובכן, כן , אני יצור חי וכן יש לי צרכים אבל אני לא מחפש את זה. היו לי את תקופות התהוללות שלי בין 17-21 ומשגלתי וזיינתי כל בחורה שראיתי. וזה לא עשה לי טוב, הרגשתי חלול. היום אני מחפש אדם לדבר איתו וגם זה לא, אם יש מישהו בצרה אני ארצה לעזור לו כי אני מאמין שכשאני אצטרך יהיה שם מישהו בשבילי, אז זה קצת אגואיסטי. ואולי אני מיושן, ואולי אני נותן משמעויות לדברים שלא צריך לייחס להם ככזאת. אבל נמאס לי. נמאס לי שכולם חושבים שכל מה שמעניין אותי בגלל שאני מתנהג בנחמדות זה סקס. נמאס לי שכולם חושבים שכל מה שאני רוצה לעשות זה לנצל אותם. אני יודע מה זה חרא. חרא של לחיות ולהיפגע. אני מכיר את זה על בשרי ולעזאזל, אני חווה את האבל הכפול והמכופל שלי שקרה לי בשנההאחרונה. אני מנסה לעזור כי אני מנסה לכבד את הזכרונות של אותם שני אנשים שאיבדתי. מנסה ללכת בדרכן ולהתנות את מה שהן ניסו ללמד אותו ליישם את זהבצורה ברורה יותר במציאות. אולי מנסה להתקרב אליהן יותר. זה תמיד מצחיק אותי איך שהסובלים הכי גדולים הם אלו שמנחמים את כל האלו שמסביב. כמו חולי סרטן שבסוף הם חזקים בשביל המשפחה יותר מאשר המשפחה חזקה בשבילם. ואולי זה הכל תצוגת כוח בכדי שהגבול הדק והחבל הדקיק יותר לא יעלמו או יקרעו. לא אכפת לי יותר מאנשים שלא רוצים את עזרתי. לא אכפת לי יותר מכאלו שמוותרים. אבל על מי אני עובד. חלק גדול מחיי הייתי מצוי במלחמה. מלחמה עם עצמי, עם העולם. אני עדיין מצוי באיזור מוכה הפצצות. אני מנסה למצוא את השלווה שלי. ואולי אם אני אעזור לאחר ולא אוותר עליו, עצם העשייה והכוונה הזאת תגרום לי להתקדם עוד שלב אחד קטנטן בדרך שלי לקבל את עצמי ולהיות יותר רגוע. ואולי קצת נמאס לי מהעולם שהולך ונהיה מחורבן יותר ויותר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
