| 12/2016
היא: ' מה הכי היית רוצה בעולם כרגע?'
אני: ' מה נראה לך?'
היא:' אני מצטערת אך אני לא יכולה לחזור...'
אני: ' ....... '
החלום הזה כבר פוקד אותי כמעט שבוע. מתעורר ממנו מסויט, מיוזע ובוכה. אולי בגלל זה גם הרגשת החרא הזאת שאופפת אותי ומבשמת אותי בניחוחות עילאיים. מעין הפור לופ שלי להמשך השבוע, בכל יום הפקטור הזה יחול עליי. אני מניח שזה בעיקר בגלל חנוכה והסילבסטר המתקרב. זה לא שחגגנו את הסילבסטר בגלל שזה סילבסטר, אלא שזה היה זמן שבו באמת הרשינו לעצמנו לקחת את הלילה ותמיד בתאריך הזה לעשות משהו רומנטי. בשונה מימים אחרים שבהם זה לא היה קבוע, שם, זה היה קבוע. הדלקנו נרות ופיזרנו ברחבי הבית, כיבינו את האורות, מוזיקה רומנטית בטאבלט או במחשב, בקבוק יין פתוח. ישבנו שכובים על הספה כאשר היא שוכבת עליי, בידיים משולבות ופשוט דיברנו 4-5 שעות. מידי פעם מתלטפים ומתנשקים. מתגעגע לריח שלה, ולעיני השקד המעורבות שחור שלה. מתגעגע לחיוך ולשיניים הלבנות שלה. מתגעגע להרגשה המחממת הזאת שליוותה אותי תמיד כאשר הייתי בדרך מהעבודה הבייתה אליה. וההתלהבות הזאת שגרמה לי ללכת יותר מהר מתחנת האוטובוס לבית. לפתוח את דלת הכניסה ולפעמים גם שכחתי לנעול אותה, וישר לחבק אותה ולנשק אותה. מתגעגע לבדיחות, ולמלחמת אוכל שהיינו עושים שבהם היא הייתה מתעצבנת עליי שמיומנויות הניקיון שלי הן איטיות ולוקות בחסר. בימים מסוימים, במיוחד באלו האחרונים, זה מרגיש לי כאילו האדם שהייתי אז רחוק ממני אלפי שנות אור. ובכדי להגיע אליו אצטרך לעבור דרך חתחתים. אתמול, אחרי החלום המוזר ההוא עליה, היה לי חלום עוד יותר מוזר, על איזו בחורה אסייאתית שמעולם לא ראיתי שפשוט הביטה בי, חדרה לתוכי ובכתה. הדבר המוזר היה, שאיך יכולתי ליצור אדם שמעולם לא ראיתי בשכל הישר שלי, ותווי הפנים שלה היו מסורטטים בדיוק רב? לא יודע מה לעזאזל החלום הזה מסמן. אני רק יודע שאני לא רוצה להיות האדם שאני עכשיו. אדם שלא מטפל בעצמו ודואג לו. אני גם יודע שאני צריך לצאת מהחרא וזה קשה לבד. על אחת כמה וכמה שאני כאן לבד והמשפחה שלי תמיד יד לה מה להגיד{כוונתי לאחים}.
באיזשהו מקום אני מרגיש מובך אפילו להגיד את זה, אבל התחלתי לזפזפ ברשת באתרי היכרויות { מזרח רחוק וכאלה) , לא נרשמתי, כי הכל שם מרגיש לי כל כך זול ומלוכלך. לא יודע מה אני מחפש כרגע. אני לא כל כך יודע מה אני רוצה מעצמי. זה מרגיש לי שכולם עסוקים בחיים שלהם ואני נותר מהצד , מחכה שיתקנו את המצלמה שתצלם את החיים שלי. אז אני מעט נשרך מאחור. או שאולי אני עמוס אך השכל לא מאפשר מעבר של משאבים לאפיקים הרצויים ואני משקיע אנרגיות בדברים שכרגע אולי לא ברי ביצוע בטווח הקצר. קשה לי עם השבדיות, ואולי גם קצת קשה לי עם המנטליות כאן, או שאולי קשה לי כרגע .{נקודה למי שלא הבין}.
תחלס, מאז האובדן שלה, אני די מפחד לצאת החוצה ולהיפגש עם בנות המין השני, מפחד לעשות מהלך, מפחד להילחם ולחזר. אולי לא מפחד, אלא חושש. מרגיש מוזר, מעורב כמו כלב משהו, ברגשות מעורבים מכאן ועד אפסלה שבשבדיה. החרא הזה קשה, מרגיש כמו בעצירות רגשית. אולי עדיף שאשתה כוס חלב חם, הכי יש לי רגישות ללקטוז או בעגה הרפואית, אי ספיקת לקטוז, אחלה שם לסימפטום השלשול. למען האמת, מעט שכחתי שבדית. אולי לא שכחתי אלא, היא פחות באה לי במהירות או בטבעיות ואני מוצא את עצמי תקוע איזה שנייה אחת או שתיים למצוא את המילה שאני רוצה לומר , כי מילה בעברית או באנגלית קופצת לי לראש ובפעמים אחדות אני לא מצליח למצוא בדיוק את המילה אותה אני רוצה לומר.
מאחל לעצמי , שאולי אמצא את האומץ להציע למישהי להיפגש בסילבסטר, או שאולי עדיף שזה יהיה במשהו רציני ולא עם איזה משהו חולף. לא רוצה לזהם משהו שקשור אליה. לא רוצה להרגיש טמא. אני רק יודע אני מחפש אדם לדבר איתו. כי האנשים שיש לי כרגע בחיים הם לא ממש התברכו ביכולות להבין אותי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
