Nar jag ser dig Jag vet att jag lever
|
| 12/2016
הכל בסדר בחיים השקריים שלנו. מסממים את עצמנו בתרבות הפייסבוק והטוויטר, בחמישים גוונים של אפור ובחמישים סוגים של סמים אחרים. הכל בסדר בתפיסה שלנו את העולם. מתייגים ומשייכים דברים לקטגוריות בכדי להקל עלנו בהבנת החוקיות או , במקרה הראציונלי, חוסר החוקיות השורר בעולם. מגדילים את עליונותנו על פני שאר מיני החיים שמצויים כיום בעולם. מספקים תשובות ללמה השחורים הם נחותים, לפחות דעה זאת הייתה רווחת ב1800. מחפשים דרך בכדי להתמודד עם הכאוטיות השוררת בעולם ועצם העובדה שאין לנו שליטה על כלום. מי יודע אם מחר נקום בבוקר, או שמכונית לא תיפגע בנו. נוח לנו לחיות בבועה הזאת. נוח לנו לפגוע באנשים אחרים בכדי שאנחנו לא ניפגע. ואולי זה איזה מנגנון הישרדותי. סביר להניח שזה איזשהו מנגנון הישרדותי. ואולי נמאס לי לחיות בעולם שהכל בו שקרים. ונמאס לי להרגיש את הכאב כאשר האדם שהיה החצי השני שלי לא נמצא עימי. נמאסים עלי השיחות הנקראות גלויות מול אחי שבהן הוא מטיח בי האשמות ומנסה להוכיח אותי. וגם כאשר הוא אומר אני לא מנסה להוכיח אותך זה כל כך ההפך. ואולי הסאבקונטקסטא הזה גורם לי לחלחלה שכבר קשה לי לישון בלילה מרוב תהיות והבזקים עליה. והרגשת גועל מהעולם הזה. הרגשת גועל מתרבות הסקס והבהמיות. הרגשת גועל מכמה אנחנו אלימים וולגריים האחד כלפי השני. הרגשת מיאוס מכל המערכת הזאת שמונעת על ידי תאגידים גדולים ואנחנו כלויים בשלשלאות הדמוקרטיה. לא באמת חופשיים. אולי אנחנו סתם איזו מערכת בינה מלאכותית שהיא יותר מידי חכמה, יותר מידי מודעת לעצמה, או לפחות משקרת לעצמה. אולי זה מה שאנחנו מתוכנתים לעשות ואין לנו באמת בחירה חופשית. הבחירה החופשית שאנחנו מגדירים היא הצבעה על אופציות שיש לנו מולנו. אז האם באמת מלוא הבחירה היא בידנו. כי מסד הנתונים הוא מוגבל. אופציות הבחירה הן לרוב ידועות מראש ומוגבלות. כואב לי הראש. אין לי כוח לאף אחד היום. אני כועס ועצבני. כועס על אח שלי שפתח את הכל אתמול ואני כמו ילדה קטנה עם קוקיות , באמת ציפיתי לקבל משהו שונה ממה שקיבלתי עד היום, ובסופו של דבר התבדיתי כמו תמיד. אמנם אני כבר לא לוקח אותו יותר מידי קשה וברצינות. מה שכן הופך את הכל לקשה זאת העובדה שהתמונות שלה עולות לי מול העיניים. והרגשת האמוק והטירוף שניסיתי להימנע ממנה כמו עש מאש אט אט מדביקה את הפער. מרגיש שעשיתי לופ אל עבר שדה המוקשים הנושן שממנו התחמקתי , או לפחות ניסתי. נמאס לי מהבוסית בעבודה החדשה ומהחברות שלה שגם הן בדרג גבוה בחברה. נמאס לי להיות הבחור ההוא שפשוט לא מתאים לתבניות הסוצאליות כי אני מעט שונה, מעט מוזר, מעט מופנם, אולי מעט אחר. נמאס לי שאנחנו לא יכולים לקבל את האחר כי זה פשוט יקשה עלינו לשים אותו באחת ממגירות ראשינו. בלי לדעת לאיפה ניתן לתייג אותו במציאות שלנו אז אנחנו מפנים את הראש ומשאירים אותו להיות לבד. ואני מודה שגם אני חוטא בזה. ובכל זאת, למה אני מנסה להילחם בטבע שלי, או בטע המודרניזציה? למה אני כאשר אני רועד מקור והידיים שלי קפואות, הרגש שאני מרגיש מבין חדרי הלב כל כך עוצמתיים ואינטנסיביים שאני מרגיש שאני הולך להיחרך?
נמאס לי להיות לבד ובד בבד לא רוצה להיות עם אנשים. לא רוצה להיות עם אנשים שלא מבינים אותי. אין לי כוח ללכת לקורס שאני כבר לא צריך כי שיניתי את המקצוע שאותו ארצה לעסוק. נמאסת עליי תקופת השינויים העמוסים האלה, הן רגשית והן פיזית. נמאס לי להרגיש במלחמה ושהכל חרא. ושתותחי שלשול מיורטים על עבר בגדי העצירות שלי. נמאס לי להיות מלא בחרא. נמאס לי להיות מלא בכאב. אני יודע שכרגע אני רוצה להישאר בבית ולהתחבר מתחת לפוך. ומאיך אני חייב לצאת מהבית לעבודה. נמאס לי לישון שינה חסרת רוגע. נמאס לי להרגיש כמו שאני מרגיש כיום. נמאס לי לבכות כאשר אף אחד לא מסתכל. נמאס לי לבכות גם כאשר אני מביט בעצמי. אני לא מייחל לחיים קלים, כי אני יודע שזה כבר לא יקרה, כי עד עכשיו חיי לוו בקושי עצום. לא רוצה את הדרך הקלה, אני רק מבקש את הכוח להתגבר על הדרך שבה אני פוסע כיום.
נמאס לי היום מהעולם. נמאס לי מעצמי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
