| 10/2016
שש - פרק 4
פרק 4:
שבדיה, גוטנברג
" שלום קוראים לי אריק ואני מכור "
"שלום אריק " , ענה המעגל בכפיפה אחת.
" אז... אריק ספר לנו מה מביא אותך אלינו?", אדם באמצע שנות הארבעים לחייו, לבוש ג'ינס כחול וסוודר שחור שאל אותי.
" אני מכור לסמים. מטאמפתמין וקוקאין." , אמרתי בטון אחיד מבלי להביט בעיניים שצפו עליי.
" מה גרם לך לעצור לרגע מהעיסוק הזה שלך ולהגיע לכאן?"
"זה כזה משנה?", התגוננתי.
"זה משנה מאד ואני גם אסביר לך למה", אמר תוך כדי פריסת ידיו לצדדים כאות לשלום, " אם נדע מה גרם לך לבוא לכאן אולי נוכל לעזור לך יותר מהר. אם זה לחץ מהמשפחה , לדוגמא, נצטרך לעבוד יותר על הרצון והנכונות שלך לעבור בכלל את התהליך."
" לקחתי יותר מידי כדורים והיו לי הזיות של דברים מפחידים . מפחידים מאד." , אמרתי בעוד רעד קל חלף לו מלמטה למעלה על רצף חוליות השדרה.
" מה ראית?"
לא רציתי לספר לו מול הקבוצה את מה שראיתי, כי אחרי הכל מי יאמין לי? אני לא מאמין לעצמי ועליי שאני בכלל כאן. בקבוצת התמיכה. אם זה לא היה בשביל ג'יימס והעובדה שכמעט שיפדתי אותו מתוך שינה לא הייתי מקדיש אפילו את הדרך להגיע לכאן. ובכל זאת, ג'יימס הוא אהבת חיי, הקול היחיד בעולם הזה שמאזן אותי מהדיסונס הצורם.
כחכך בגרונו הבחור בעל השאלה.
נמלכתי בדעתי והרגעתי את עצמי במנטרה חוזרת ונשנית, אני כבר כאן, מה יכול להיות יותר גרוע?
"נתקעתי באמצע שדה אורז ומשהו החזיק אותי כך שלא יכלתי לזוז. ובסופו של דבר כשכן הצלחתי, הבנתי שאני נמצא איפשהו בפרברי סין. מרחק שנות אור מהציבילזציה שלנו , הסקנדינבית ופחדתי. וכשניסיתי לרוץ ולצאת מאותו עמק, חלפתי על כמה אגמים קטנים וראיתי אדם אחר ממני בהשתקפות המים. הוא לא היה סיני, הוא היה בחור שהיה יותר מבוגר ממני עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני.", עצרתי לרגע מבחין במבטים המשועשעים של היושבים איתי בקבוצה והחלטתי שאולי כדאי להפסיק ולשתוק.
" תמשיך " , התעקש אותו בחור.
מה שאני זוכר לאחר מכן הוא שמצאתי את עצמי מחוץ לכנסייה אל הגשם שבירך את בואי. הלכתי במעלה הרחוב אל עבר המכונית. ניסן אלמרה לבנה שנת 2011 נפח מנוע 1600 סמ"ק. מכונית שמתאימה לכאלו שמתקשים כספית. תוך כדי פתיחת דלת המכונית נזכרתי בלילה הראשון שבו הכרתי את ג'יימס. לילה חמים ונעים באמצע יוני בערב יצירות ספרותיות באיזה פאב בעיירה שליד, באלינגסוס. לא הייתי אומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון אלא אדרבא ואדרבא, הוא חרה לי מאד, עצבן והרתיח אותי ביצירה הפוליטית שלו. הוא דיבר על כך שהממשלה לא עושה יותר מידי בכדי לשפר את מצב הפליטים הערבים שמגיעים ממדינות מוכות אסון ומלחמה ושצריך להקצות וד משאבים לטיפול בהם. ואז הוא המשיך לדבר על היהודים והחל לסנן שם דברנם גזעניים עליהם, אני לא כל כך זוכר , כי בשלב הזה איבדתי כל רסן והלמתי בו בסנוקרת מהירה לפנים. כדי להשתלט עליי היו צריכים להחזיק אותי שלושה אנשים. לא באתי מבית יהודי, אם לומר את האמת מעולם לא היה לי חבר יהודי, אבל בביתי תמיד חינכו אותי לכבוד האחר והשונה ולתת לו את המקום שלו להביע את דעתו. ללמוד להכיר את אלו שלא מתיישבים טוב בגבולות שבתרבות ובראש שלנו. בצורה אירונית עם ג'יימס זה לא התנהל ככה, כי כל יום לפחות מחמישה שישה אנשים אני שומע את אותו דבר. אתה פותח את הטלוויזיה בכדי לצפות בחדשות גם שם זה לא פוסח ומדלג. קצת עצוב לי שבסמוך לשנת 2017 אנחנו עדיין מתנהלים באטימות ובצרות אופק בעלת שנאה כמו לפני כמעט מאה שנים. אם לומר את האמת, אני לא אהבתי את גל הערבים שהגיע אלינו, אני גם לא אוהב אותם עכשיו. אני לא חושב שכולם רעים אני פשוט חושב שמאז שהם הגיעו כקבוצות גדולות , אחוז הפשיעה כאן במדינה רק עולה ועולה. גם מצב מקומות העבודה הלא מזהיר שהיה עוד לפני מגמת הפליטים, רק החמיר יותר. אני כבר חודשיים וחצי מחוסר עבודה. אילולא ג'יימס לא היה עובד בתור מרצה להיסטוריה באוניברסיטת אפסלה, הממוקמת צפונית מזרחית לשטוקלהום, המצב היה בכי רע. אחרי האגרוף שחבטתי בו, מצאנו אני והוא את עצמנו בתוך תא במוקד המשטרתי הקרוב והערבנו את הלילה. כמעט אחרי חצי לילה בשתיקה מלאה, סינן לעברי שאני ממש מפגר. וככה נולד הקשר שלנו. אני לא אשקר, ג'יימס הוא אגוז קשה לפיצוח אבל אחרי שהתרגלתי אליו , הבנתי שאני מצטער על דבר אחד.
למה לא חבטתי בו קודם לכן?
| |
שש - פרק 3
פרק 3 :
ישראל, תל אביב
כאשר אלחנן נכנס למעלית ולחץ על כפתור קומותו, הפאלפון שלו רטט בכיסו. תוך כדי סגירת הדלתות הוא שלף את המכשיר וקרא את העדכון העדכני ביותר מYNET : " פיגוע דקירה בדרום תל אביב ". פיגועים שהיוו בחלק אינטגרלי מעצמאות ישראל חוו פגיעה קלה בהשפעה שלהם על האזרחים. בכל זאת לחיות במדינה גדושת מפגעים וסיכונים בשלב מסוים ההתייחסות לכל אירוע שכזה משתנה ואט אט הופכת בהקבלתה להתייחסות אל תאונות דרכים. אלחנן היה סמוך אל שנות השלושים לחייו, גבר רחב כתפיים ומוצק, בעל עיניים תכולות ושיער ושפם בלונדיניים.
דלתות המעלית נפתחו אל אכסדרת הקומה המובילה אל דלת הזכוכית של חברת ההשקעות שבה עבד. החברה לכשעצמה , הייתה חברה לאופציות בינאריות ופורקס. חברת " מסחר " , כפי שהיה רשום ברשם החברות. אלחנן הכיר בעובדה שהחזון של החברה כלפי חוץ הוא אינו אלא המצאה שהבעלים בדו , ולו רק בכדי לעשוק את המשקיעים מכל כספם. בעודו מתקרב אל דלת הזכוכית המובילה למשרד, מיכל, עובדת הדלפק פתחה עבורו את הדלת בלחיצת כפתור מעמדתה.
"בוקר טוב אלחנן " , אמרה תוך כדי מבט חושני לעברו, עיניה הירוקות התמזגו כמעט להפליא בגוון עורה השמנוני. שיערה השטני נראה לאחלנן כטחוב מעט, אולי תפס אותה גשם חשב.
" בוקר טוב מיכלוש " , אמר בחיוך, " מקווה שבאת עם מטרייה היום כי הודיעו אתמול בטלוויזיה, בתחזית, שירד גשם בשעות אחר הצהריים. "
"שיט " , סיננה , " תוכל לעשות לי טובה?", אמרה תוכך כדי קימה פתאומית מכיסאה ולבישת מעילה.
" את צריכה שאחפה עלייך לכמה דקות עד שתקני מטרייה? "
היא נעצרה לרגע מרכיסת מעילה, " בדיוק " , אמרה תוך כדי מבט משתאה אל פניו של אלחנן, ולאחר שנייה קרצה לו בעין אחת.
לאלחנן זה תמיד היה נראה שכאשר מיכל קורצת פניה נדמו לגמל בהתקף פארקינסון. ומיכל לא הייתה מכוערת. היא הייתה יפה, יפה מאד בעיניו, אבל משהו בעיניים שלה, אולי במרחק בינהן מעט הרתיע אותו.
"תודה , אלחנן " , אמרה תוך פסיעתה אל עבר המעלית.
אלחנן התיישב על הספה הכחולה - אפורה, הממוקמת ממול לדלפק הקבלה, אותה ספה שמועמדים רבים שהגיעו לראיונות עבודה בחברה ישבו.
עברו כמה דקות עד שמיכל הגיעה ובידה השלל, מטריה בצבע ורוד, ובזמן הזה אלחנן חייג לארוסתו שהייתה מאושפזת בבית החולים.
" בוקר טוב יפה, איך את מרגישה? " ,אמר בקול רך ונוגה.
"בוקר טוב. קצת כואב לי ולא ישנתי כל כך טוב בלילה." , ענה קול מעברו השני של הקו , "האחיות כל שלוש שעות הגיעו ובדקו אותי אם יש לי חום, והזריקו לי אנטיביוטיקה אל שקית האינפוזיה. " , הקול סיים את המשפט בקושי רב.
" גלוש, אני אנסה לצאת היום מהעבודה קצת יותר מוקדם שנוכל להיות ביחד ".
"עוד בסוף יפטרו אותך. יצאת כבר שמונה פעמים בחודש הזה יותר מוקדם, " השיבה גל , " הם לא יחזיקו אותך בצורה הזאת לאורך זמן בתפקיד ניהולי ואחראי על קורסי ההכשרה."
"הם לא יכולים לפטר אותי, הסמנכ"ל והמנכ"ל יודעים את המצב, כל שאר האנשים פחות חשובים."
" הם לא יכולים לפטר אותך, אבל הם בכל זאת יכולים להעביר אותך לתפקיד אחר, אולי להעביר אותך לתפקיד אחר, יותר קטן."
"יפה, נדבר על זה כשאני אראה אותך היום," , השיב בקוצר רוח כאשר הבחין בסמנכ"ל הפוסע לעבר הדלת, " אני אוהב אותך. שיהיה יום קל."
" אלחנן! " , אמר בשמחה הסמנכ"ל, " בוקר טוב, אני מקווה שגל מרגישה קצת יותר טוב. "
"לאט אבל בטוח " , אלחנן השיב, " תודה לך על ההתעניינות."
"בטח, בטח " , אמר ותוך כדי טפח על שכמו של אלחנן.
אלחנן סלד מהסמנכ"ל כי הוא היה מהאנשים האלו שיעשו הכל בשביל כוח וכסף , גם אם זה אומר לרמוס אנשים שהביאו אותו עד הלום. שמו היה שלום, בחור באמצע שנות השלושים לחייו, שהגיע לחברה לפני כשבע שנים בתפקיד זוטר של נציג מכירות ומשם הוא עלה והתקדם בסולם הדרגות. הרבה שמועות התגלגלו ורצו בין העובדים בנוגע אליו, יש כאלו שאמרו שבאחת הפעמים כאשר שימש כעוזר מקצועי לקורסי ההכשרה, הוא ניצל עובד שמתחתיו ולקח ממנו את כל החומר שאותו עובד הכין , תוך כדי הבטחה לעובד שיקודם לתפקיד אחר ויעזור בהכשרת המועמדים שזה עתה רק עברו את ראיון הקבלה. בסופו של דבר אותו עובד הועף מתפקידו ושלום השתמש בחומרים של אותו עובד.
" טוב, אני הולך למטבח להכין קפה ולהוציא עוד כסף מהלקוחות" , שלום אמר בהתלהבות מזוייפת בעודו מהדס וצולע אל עבר המטבח.
אלחנן רק הביט בו למשך דקה או שתיים. ראשו הרגיש כאילו הונח על פסי רכבת ורכבת משא בעלת אינסוף קרונות עברה עליו. הראש שלו הרגיש כמו סיר לחץ שסתמו לו את החור הקטן הגורם למעט מהלחץ האינטנסיבי להשתחרר. הוא לא יודע כל כך מה העתיד צופן לו, הרבה מהתוכניות שלו השתנו כאשר גילו לגל את מחלת הסרטן. סרטן בכבד בשלב T3 , לא שזה היה מובן לו מה השלב הזה אומר. אמו הייתה בשלב סיעודי עקב מחלת שיתוק ואביו, ובכן אביו עזב אותו ואת אימו כשעוד היה ינוקא בן חמש.
" אתה הצלת אותי, " אמרה מיכל, " תודה" , אמרה תוכך כדי עלייה אל קצות אצבעותיה ונשקה לו על לחיו.
" שטויות ", אלחנן אמר במבוכה תוך כדי ניעור ראשי קלות מצד לצד. תוך כדי צעידתו אל חדר משרדו משהו אחז בו ועצר אותו מלנוע. מעין צל שחור שלאט לאט גמע עוד ועוד משדה ראייתו עד שמצא את עצמו באפילה מוחלטת.
ירייה פילחה את אוויר החשיכה. צרחה קרובה רחוקה שהחרישה את אוזניו המצלצלות לא מכבר של אלחנן. משהו החזיק בו ולא שיחרר אותו, לא התיר לו לזוז. קפוא כמו מאובן, מפוחד כמו שפן הנרדף על ידי שועל שלג.
משהו על קו האופק שבשדה ראייתו החל להתבהר קמעה. ולאט לאט מצא את עצמו מול תמונה זרה.
בשדה אורז רחב ידיים ובו עשרות דמויות זרות ולא מוכרות העובדות כפיים בשטח. אלחנן הרגיש לפתע תחושת הקלה, כאילו הדבר שהחזיק בו, לא מחזיק בו עוד ולכן הוא ניסע לנוע. להפתעתו הוא יכל לזוז וכאשר הסתובב בביצה הסמיכה שבה היה, הבחין בשלט גדול ורחוק מאד. הוא ניסה לצמצם את עיניו בכדי לנסות ולקרוא את אשר היה רשום שם אך למורת רוחו לא יכל.
" מה לעזאזל קורה כאן?!" , סינן לעצמו בעצבים.
| |
שש -פרק 2
פרק 2
נפאל, קטמנדו
" סנטי?!", זעק פרקש כאשר אחותו הקטנה, בת השבע עשרה, אינה חזרה מטיול רגלי באיזור הטאמל. הטאמל היה ידוע לשמצע באיכות הזולה שתגרנים רבים היו מוכרים שם, אם בתאילנד יש חיקויים לכל מותג , אז בטאמל היו חיקויים גם לחיקויים וגם למזון. לא אחת, תיירים רבים קיבלו קלקול קיבה ומחלות מעיים היות והמזון שרכשו מאותם דוכנים מעופשים לא היה אכיל. הטאמל היה גם מקום מפגשם של כנופיות ואנשי העולם התחתון, ופרקש כבלש בכוח המשטרתי של רפובילקת נפאל ידע את זה. הוא גם הבין שמשהו גדול בקנה מידה הרסני אמור להתרחש בשבועיים הקרובים וזה עלול לשנות את פני מפת נפאל. בתוך תוכו, אפילו שלא רצה להודות בכך בקול, השלים עם העובדה שנפאל היא חסרת כל תקווה להצלה , לפחות לא בעשרים שנים הקרובות. שחיתויות רבות עיצבו את נפאל, או יותר נכון לומר, פוררו את התשתית הרעועה שעליה היא נבנתה. אחוז העניים באוכלוסייה רק הלך וגדל בכל שנה . תהליכי קבורה ושריפה של ההינדו למרגלות נהר הבגמטי וריח הגופות שנישא באוויר רק חיזקו את השערתו של פרקש. נפאל לא תשגשג, בטח ובטח שלא בשנים הקרובות.
"למה אתה צועק באמצע הלילה, אח גדול? " , הגיחה לפתע סנטי מאחת מהסימטאות הלא מוארות. סנטי, שגובהה היה לא יותר ממטר שישים וגוף צנום שידרה תמיד תחושת ביטחון ועוז.
" את יודעת טוב מאד למה" , השיב בפרקש במרירות , " שכחת שרק הבוקר קראת בעיתון שנרצחו כאן אתמול שתי נשים?"
סנטי גילגלה את עיניה ונחרה בבוז. " אני יודעת לדאוג לעצמי ."
פרקש מעולם לא התווכח עם אחותו הקטנה כי ידע שהיא עוד עדיין ילדה, בת שבע עשרה, בדיוק סיימה להיבחן במבחני הגמר שלהם לקראת האוניברסיטה. הוא ידע שיש לה פוטנציאל אדיר לפי מבחן האס אל סי שנבחנה בו כאשר הייתה בת חמש עשרה. מבחן האס אל סי, הינו מבחן שנועד למיין את התלמידים לפי רמות ותוכניות שאמורות לכוונן אותם אל העתיד. התוצאה שסנטי קיבלה, תוייגה תחת הקטגוריה של קבוצה א' , משמע , הדלתות באוניברסיטה פתוחות בפניה לרווחה ולא משנה איזה מקצוע תרצה ללמוד.
" מה היה לך כל כך דחוף להגיע לכאן בשעה אחת בלילה?"
" כואב לי נורא הראש. חלמתי חלום מוזר...", השיבה מבלי להביט בו.
פרקש לא דחק בשאלות, כי ידע שכמה שהוא עקשן, אחותו עקשנית כפרד הרבה יותר ממנו. שיער לעצמו שלפעמים העקשנות של אחותו יכניסו אותו ואותה לצרות. תוך כדי הליכה לכיוון ביתם, חלפו ליד נהר הבגמטי, ריח שריפת הגופות ועשיית הצרכים של אותם מחוסרי בית הכאיב באפו וגרם לו לדמוע. סנטי, הגניבה מבטים לנוכח עיוות פניו והחלה לצחוק את הצחוק המתגלגל שלה שגרם לכל מי שהיה בטווח שמיעה לצחוק גם הוא. אלמלא, פרקש והיא לא היו מצויים ליד אותו נהר פרקש היה בטח זועף על כך שהיא לא מכבדת אותו, את אחיה הגדול. הרי בתרבות שלהם, צריך לכבד אנשים מבוגרים וזה מבוצע בצורה הבסיסית ביותר. בשונה ממדינות המערב, כאן לאנשים המבוגרים יותר יש יותר סמכות. מעולם, הוא לא חשב שהוא יותר טוב מסנטי, בשונה מאיך שמרבית בני המחזור שלנו מתנהגים כלפי אחיהם הקטנים או נשותיהם. כשכבר הגיעו לרחוב שבו התייצב ביתם, סנטי החזיקה בו בזרועו. הוא מאד אהב את אחותו הקטנה, האימפולסיביות והשלומיאליות שלה תמיד הקנו ליום שלו אור חיובי ולא משנה כמה רע היה היום. שיערה השחור התבדר לו ברוח הבריזה הקרירה שהגיעה מההרים.
פרקש תמיד חשב לעצמו שסנטי נראתה כמו אמא שלהם רק בגרסה מיניאטורית וצעירה יותר.
" מתי מתחילה האוניברסיטה? " , שאל אותה כאשר היו מול דלת הכניסה.
" הלימודים מתחילים בעוד שבוע " , סיננה בקצרה תוך כדי מאבק קצר בפתיחת דלת הכניסה.
" שאלת את אבא , מה הוא חושב על מה שבחרת ללמוד?"
" הוא רצה שאלמד עריכת דין ואני רוצה משהו אחר , " השיבה בנחרצות , " אין יותר מידי על מה לדבר כי הוא לא מוכן לשמוע. תמיד כשמישהו עומד מולו ומשיב לו הוא מתעצבן. הוא עוד יותר התעצבן בגלל שאני אישה."
"את עדיין ילדה , " אמר בגיחוך .
" אולי, אבל אם אני ארצה להתחתן עם מישהו אף אחד לא יעצור אותי. תחשוב מה שתחשוב, אני כבר אישה."
היא צדקה, היא באמת נהפכה לאישה. גוון עורה השקד החלק ועיניים גדולות וחומות עם תווי פנים עדינים ורכים. לא פלא שהרבה מאד מחזרים התדפקו על דלתות ביתם לבקש את ידה. פרקש הרגיש מעט תסכול על עצם העובדה שלנשים בנפאל, המתהדרת בדמוקרטיה, אין כל כך עתיד שם. אפילו שחלק גדול מהן נמצא בעמדות מפתח בכל התחומים , בסופו של דבר למי שיש את המילה האחרונה הם הגברים. המזל הגדול שלהם הוא שהם באו ממשפחה עשירה מאד וממעמד גבוה כך שחלק גדול מאותה כפייה לא השפיע עליהם. הלו הטארו, הקאסטה שלהם, ידועה בליברליות שלה ובפתיחות שלה לדברים חדשים. הם היו בודהיסטים בשונה מההינדואיסטים ומהמוסלמים.
כששניהם התיישבו על הספה הגדולה והמרווחת, " אז, על מה חלמת? " , שאל תוך כדי פתיחת בקבוק מיץ רימונים.
" סתם חלום מטופש."
"הוא לא נשמע לי כל כך מטופש אם העסיק אותך ככה..."
" תרד מזה " , קטעה אותו בעצבים , " אני הולכת לישון , סובה ראטרי" { לילה טוב}, אמרה מבלי להסתובב אליו כאשר דידתה רגליה אל עבר הקומה העליונה.
" סובה ראטרי בייני " { לילה טוב , אחות קטנה}.
*********************************
פרקש התעורר בקפיצה כאשר זעקה חלולה פילחה את אוויר הבית. זינק במהירות אל עבר החדר של סנטי. ניסה לפתוח את החדר אך לא הצליח. רץ לעבר הקומה התחתונה אל עבר קערת המפתחות הרזרביים שהייתה מונחת בחדרון קטן מימין למטבח. כל אותה העת זעקות כאב ובכי נשמעו מהדיוטה העליונה. קפץ שתי מדרגות בכל פעם כאשר עלה בהן. באותה השנייה שפתח את דלת חדרה של סנטי הזעקות פסקו. פניה של סנטי נראו הלומי קרב דמיוני שהתרחש במוחה ואט אט החלו להיראות כשלוות הרבה יותר. זיעה בצבצה לה מפניה של סנטי. למשך שתי דקות פרקש התלבט בינו לבין עצמו האם כדאי להעיר אותה ובסופו של דבר נמלך בדעתו והותיר אותה לישון. לאחר שסגר את דלת חדרה בלאט הוא דידה אל עבר הקומה התחתונה כי ידע שהלילה כבר לא ישוב לישון. תוך כדי הליכה למטבח, כאב הלם בו בליבו כי ידע שהסוד שהוא שמר כאשר היה ילד אט אט מתחיל לאבד מאותן שלשלאות שהשאירו אותו קבוע במקום. עומד . ללא יכולת זליגה לתודעה. הוא יודע שאותן שלשלאות מאבדות אחיזה. הוא רק קיווה בתוך עצמו שסנטי לא תאבד מאותה אחיזה לכשתיוודע לה אותה תיבת פנדורה מהעבר. הוא ניסה להרגיש את עצמו באכילת מאמא { דים סאם} שסנטי הכינה יום קודם לכן. למזון היה קשה להתעכל בקיבה. הרגשת כבדות ליוותה אותו. למען האמת, מאז שאמא שלהם נפטרה כאשר היה ילד, התחושה הזאת לא עזבה אותו. כעס תמיד ליווה אותו כאשר ניזכר במהארג'ני, אמא שלו, כי הוא ידע שהיא הלכה למקום שהיא לא הייתה צריכה ללכת. לא מדובר על העולם הבא, מדובר על כניסה ליער הנמצא בסמוך לעיר דהארן הנמצאת למרגלות ההרים. מזג האוויר בדהארן היה שונה ממזג האוויר בקטמנדו שהייתה ממוקמת תשע מאות מטרים מעל גובה פני הים. מזג אוויר טרופי ושחון, דבר שהוביל לכך שהמון זני יתושים יפקדו את המקום. חלק מזני היתושים המסוכנים היה מצוי ביער שליד. עקיצה אחת שלהם במידה ולא הייתה מטופלת במהרה, מובילה למוות. לאחר שאמא שלהם הלכה לטיול רגלי באותו יער ולא חזרה אחרי שעה וחצי, המשפחה המורחבת החלה לחפש ומצאו אותה בחלוף עשרים דקות, שוכבת ללא רוח חיים על מצע דשא. ההשערה הייתה, שהיא לא הרגישה שנעקצה תוך כדי הליכה יחפה ביער וזאת הסיבה לכך למה היא לא חזרה על עקבותיה אל עבר בית החולים. הוא חשב שמאז המקרה, משהו בתוכו מת. וכשחזר לבית ספר לאחר המקרה תמיד הכניס את עצמו לריבים ולהתגוששיות מול הילדים הגדולים יותר. הוא היה בן עשר כאשר איבד את אמא וסנטי הייתה עוד תינוקת שעוד לא מלאה לה שנה.
שעון המעורר בפאלפון שלו גדע את רצף מחשבותיו. לאחר התעשתות קצרה ומבט חפוז בפאלפון הוא נשם בכבדות ומלמל לעצמו
" יום חדש הגיע..."
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
