| 12/2016
הכל בסדר בחיים השקריים שלנו. מסממים את עצמנו בתרבות הפייסבוק והטוויטר, בחמישים גוונים של אפור ובחמישים סוגים של סמים אחרים. הכל בסדר בתפיסה שלנו את העולם. מתייגים ומשייכים דברים לקטגוריות בכדי להקל עלנו בהבנת החוקיות או , במקרה הראציונלי, חוסר החוקיות השורר בעולם. מגדילים את עליונותנו על פני שאר מיני החיים שמצויים כיום בעולם. מספקים תשובות ללמה השחורים הם נחותים, לפחות דעה זאת הייתה רווחת ב1800. מחפשים דרך בכדי להתמודד עם הכאוטיות השוררת בעולם ועצם העובדה שאין לנו שליטה על כלום. מי יודע אם מחר נקום בבוקר, או שמכונית לא תיפגע בנו. נוח לנו לחיות בבועה הזאת. נוח לנו לפגוע באנשים אחרים בכדי שאנחנו לא ניפגע. ואולי זה איזה מנגנון הישרדותי. סביר להניח שזה איזשהו מנגנון הישרדותי. ואולי נמאס לי לחיות בעולם שהכל בו שקרים. ונמאס לי להרגיש את הכאב כאשר האדם שהיה החצי השני שלי לא נמצא עימי. נמאסים עלי השיחות הנקראות גלויות מול אחי שבהן הוא מטיח בי האשמות ומנסה להוכיח אותי. וגם כאשר הוא אומר אני לא מנסה להוכיח אותך זה כל כך ההפך. ואולי הסאבקונטקסטא הזה גורם לי לחלחלה שכבר קשה לי לישון בלילה מרוב תהיות והבזקים עליה. והרגשת גועל מהעולם הזה. הרגשת גועל מתרבות הסקס והבהמיות. הרגשת גועל מכמה אנחנו אלימים וולגריים האחד כלפי השני. הרגשת מיאוס מכל המערכת הזאת שמונעת על ידי תאגידים גדולים ואנחנו כלויים בשלשלאות הדמוקרטיה. לא באמת חופשיים. אולי אנחנו סתם איזו מערכת בינה מלאכותית שהיא יותר מידי חכמה, יותר מידי מודעת לעצמה, או לפחות משקרת לעצמה. אולי זה מה שאנחנו מתוכנתים לעשות ואין לנו באמת בחירה חופשית. הבחירה החופשית שאנחנו מגדירים היא הצבעה על אופציות שיש לנו מולנו. אז האם באמת מלוא הבחירה היא בידנו. כי מסד הנתונים הוא מוגבל. אופציות הבחירה הן לרוב ידועות מראש ומוגבלות. כואב לי הראש. אין לי כוח לאף אחד היום. אני כועס ועצבני. כועס על אח שלי שפתח את הכל אתמול ואני כמו ילדה קטנה עם קוקיות , באמת ציפיתי לקבל משהו שונה ממה שקיבלתי עד היום, ובסופו של דבר התבדיתי כמו תמיד. אמנם אני כבר לא לוקח אותו יותר מידי קשה וברצינות. מה שכן הופך את הכל לקשה זאת העובדה שהתמונות שלה עולות לי מול העיניים. והרגשת האמוק והטירוף שניסיתי להימנע ממנה כמו עש מאש אט אט מדביקה את הפער. מרגיש שעשיתי לופ אל עבר שדה המוקשים הנושן שממנו התחמקתי , או לפחות ניסתי. נמאס לי מהבוסית בעבודה החדשה ומהחברות שלה שגם הן בדרג גבוה בחברה. נמאס לי להיות הבחור ההוא שפשוט לא מתאים לתבניות הסוצאליות כי אני מעט שונה, מעט מוזר, מעט מופנם, אולי מעט אחר. נמאס לי שאנחנו לא יכולים לקבל את האחר כי זה פשוט יקשה עלינו לשים אותו באחת ממגירות ראשינו. בלי לדעת לאיפה ניתן לתייג אותו במציאות שלנו אז אנחנו מפנים את הראש ומשאירים אותו להיות לבד. ואני מודה שגם אני חוטא בזה. ובכל זאת, למה אני מנסה להילחם בטבע שלי, או בטע המודרניזציה? למה אני כאשר אני רועד מקור והידיים שלי קפואות, הרגש שאני מרגיש מבין חדרי הלב כל כך עוצמתיים ואינטנסיביים שאני מרגיש שאני הולך להיחרך?
נמאס לי להיות לבד ובד בבד לא רוצה להיות עם אנשים. לא רוצה להיות עם אנשים שלא מבינים אותי. אין לי כוח ללכת לקורס שאני כבר לא צריך כי שיניתי את המקצוע שאותו ארצה לעסוק. נמאסת עליי תקופת השינויים העמוסים האלה, הן רגשית והן פיזית. נמאס לי להרגיש במלחמה ושהכל חרא. ושתותחי שלשול מיורטים על עבר בגדי העצירות שלי. נמאס לי להיות מלא בחרא. נמאס לי להיות מלא בכאב. אני יודע שכרגע אני רוצה להישאר בבית ולהתחבר מתחת לפוך. ומאיך אני חייב לצאת מהבית לעבודה. נמאס לי לישון שינה חסרת רוגע. נמאס לי להרגיש כמו שאני מרגיש כיום. נמאס לי לבכות כאשר אף אחד לא מסתכל. נמאס לי לבכות גם כאשר אני מביט בעצמי. אני לא מייחל לחיים קלים, כי אני יודע שזה כבר לא יקרה, כי עד עכשיו חיי לוו בקושי עצום. לא רוצה את הדרך הקלה, אני רק מבקש את הכוח להתגבר על הדרך שבה אני פוסע כיום.
נמאס לי היום מהעולם. נמאס לי מעצמי.
| |
אז היום התרחשה שיחה, עם אחי האמצעי שפתאום משום מקום רצה לנהל שיחה גלויה. השיחה הייתה טעונה מאד. זה היה הוא בעיקר הטיח בי דברים ואמר לי אתה מה שהוא חושב גם כאשר לא היה לי בא לשמוע, אני מניח שהכל סובב סביבו. הוא דואג, זה אף אחד לא יקח ממנו, אבל הצורה שבה הוא עושה את זה קשה מאד. קשה מאד לי. הוא אומר לי שהוא מרגיש שאני כל הזמן בשיחות מולו ומול אחי הגדול יותר צריך להוכיח את עצמי מולם ולעיתים אני נתקע ב'סיפורים'. ככה הוא קורא להם. שואל אותי מה עם בחורה, לא יודע למה חשבתי שהפעם זה יהיה שונה, אז אמרתי לו את המצב שלי ולמה. אני מניח שזה פשוט כי בכמה ימים האחרונים ההחזקה שלי את עצמי מעט רופפת. בסופו של דבר הוא הרגיש שאני מחרטט אותו ושאני מספר סיפורים. כמובן שהוא השתמש בעגה יותר נעימה כי בשבדית אין לנו מחרטט. יש אימרה אחרת. בכל מקרה, השיחה התנתקה באמצע התיאורים שלי , כי הוא שנייה קודם לכן אמר לי שהוא מרגיש שאני מחרטט כי אני לא יכול לפתוח משהו ואז לעצור באמצע ולהגיד שאני לא רוצה לפתוח. בסופו של דבר זה יצא מהסיסטם בין אם רציתי ובין אם לא. עכשיו, אחרי שהשיחה התנתקה וניסיתי לחזור אליו הוא לא ענה לי, חזר אליי אחרי רבע שעה בתואנה שעלה בדיוק במעלית ולא הייתה לו קליטה. עכשיו מי מחרטט את מי. אבל בסדר. אם יש דבר שאני יכול להגיד הוא שאני יודע מי אני ומה אני, לא צריך להוכיח את עצמי בפני אף אחד. כן , נתן חומר למחשבה על כך שאני פשוט נחבא אל הכלים כאשר הם מגיעים, וזה נכון. אני מרגיש לא שייך לכלום. ואולי זאת הבעיה שלי. אני יודע רק שקשה לי. הימים האחרונים קשים לי. יותר מידי דברים עמוסים קורים לי בפרק זמן יחסית קצר שאין לי אוויר לנשימה. מרגיש כמו חולה אסתמה המצוי בהתקף ובנוסף חבוש במסכת אב"כ.
למה דווקא בשבוע הזה כל החרא צריך לצוף?
| |
היא: ' מה הכי היית רוצה בעולם כרגע?'
אני: ' מה נראה לך?'
היא:' אני מצטערת אך אני לא יכולה לחזור...'
אני: ' ....... '
החלום הזה כבר פוקד אותי כמעט שבוע. מתעורר ממנו מסויט, מיוזע ובוכה. אולי בגלל זה גם הרגשת החרא הזאת שאופפת אותי ומבשמת אותי בניחוחות עילאיים. מעין הפור לופ שלי להמשך השבוע, בכל יום הפקטור הזה יחול עליי. אני מניח שזה בעיקר בגלל חנוכה והסילבסטר המתקרב. זה לא שחגגנו את הסילבסטר בגלל שזה סילבסטר, אלא שזה היה זמן שבו באמת הרשינו לעצמנו לקחת את הלילה ותמיד בתאריך הזה לעשות משהו רומנטי. בשונה מימים אחרים שבהם זה לא היה קבוע, שם, זה היה קבוע. הדלקנו נרות ופיזרנו ברחבי הבית, כיבינו את האורות, מוזיקה רומנטית בטאבלט או במחשב, בקבוק יין פתוח. ישבנו שכובים על הספה כאשר היא שוכבת עליי, בידיים משולבות ופשוט דיברנו 4-5 שעות. מידי פעם מתלטפים ומתנשקים. מתגעגע לריח שלה, ולעיני השקד המעורבות שחור שלה. מתגעגע לחיוך ולשיניים הלבנות שלה. מתגעגע להרגשה המחממת הזאת שליוותה אותי תמיד כאשר הייתי בדרך מהעבודה הבייתה אליה. וההתלהבות הזאת שגרמה לי ללכת יותר מהר מתחנת האוטובוס לבית. לפתוח את דלת הכניסה ולפעמים גם שכחתי לנעול אותה, וישר לחבק אותה ולנשק אותה. מתגעגע לבדיחות, ולמלחמת אוכל שהיינו עושים שבהם היא הייתה מתעצבנת עליי שמיומנויות הניקיון שלי הן איטיות ולוקות בחסר. בימים מסוימים, במיוחד באלו האחרונים, זה מרגיש לי כאילו האדם שהייתי אז רחוק ממני אלפי שנות אור. ובכדי להגיע אליו אצטרך לעבור דרך חתחתים. אתמול, אחרי החלום המוזר ההוא עליה, היה לי חלום עוד יותר מוזר, על איזו בחורה אסייאתית שמעולם לא ראיתי שפשוט הביטה בי, חדרה לתוכי ובכתה. הדבר המוזר היה, שאיך יכולתי ליצור אדם שמעולם לא ראיתי בשכל הישר שלי, ותווי הפנים שלה היו מסורטטים בדיוק רב? לא יודע מה לעזאזל החלום הזה מסמן. אני רק יודע שאני לא רוצה להיות האדם שאני עכשיו. אדם שלא מטפל בעצמו ודואג לו. אני גם יודע שאני צריך לצאת מהחרא וזה קשה לבד. על אחת כמה וכמה שאני כאן לבד והמשפחה שלי תמיד יד לה מה להגיד{כוונתי לאחים}.
באיזשהו מקום אני מרגיש מובך אפילו להגיד את זה, אבל התחלתי לזפזפ ברשת באתרי היכרויות { מזרח רחוק וכאלה) , לא נרשמתי, כי הכל שם מרגיש לי כל כך זול ומלוכלך. לא יודע מה אני מחפש כרגע. אני לא כל כך יודע מה אני רוצה מעצמי. זה מרגיש לי שכולם עסוקים בחיים שלהם ואני נותר מהצד , מחכה שיתקנו את המצלמה שתצלם את החיים שלי. אז אני מעט נשרך מאחור. או שאולי אני עמוס אך השכל לא מאפשר מעבר של משאבים לאפיקים הרצויים ואני משקיע אנרגיות בדברים שכרגע אולי לא ברי ביצוע בטווח הקצר. קשה לי עם השבדיות, ואולי גם קצת קשה לי עם המנטליות כאן, או שאולי קשה לי כרגע .{נקודה למי שלא הבין}.
תחלס, מאז האובדן שלה, אני די מפחד לצאת החוצה ולהיפגש עם בנות המין השני, מפחד לעשות מהלך, מפחד להילחם ולחזר. אולי לא מפחד, אלא חושש. מרגיש מוזר, מעורב כמו כלב משהו, ברגשות מעורבים מכאן ועד אפסלה שבשבדיה. החרא הזה קשה, מרגיש כמו בעצירות רגשית. אולי עדיף שאשתה כוס חלב חם, הכי יש לי רגישות ללקטוז או בעגה הרפואית, אי ספיקת לקטוז, אחלה שם לסימפטום השלשול. למען האמת, מעט שכחתי שבדית. אולי לא שכחתי אלא, היא פחות באה לי במהירות או בטבעיות ואני מוצא את עצמי תקוע איזה שנייה אחת או שתיים למצוא את המילה שאני רוצה לומר , כי מילה בעברית או באנגלית קופצת לי לראש ובפעמים אחדות אני לא מצליח למצוא בדיוק את המילה אותה אני רוצה לומר.
מאחל לעצמי , שאולי אמצא את האומץ להציע למישהי להיפגש בסילבסטר, או שאולי עדיף שזה יהיה במשהו רציני ולא עם איזה משהו חולף. לא רוצה לזהם משהו שקשור אליה. לא רוצה להרגיש טמא. אני רק יודע אני מחפש אדם לדבר איתו. כי האנשים שיש לי כרגע בחיים הם לא ממש התברכו ביכולות להבין אותי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
