חג נעים עבר על כוחותינו. התחיל בהמון כאבים, כמעט וחשבנו שלא כדאי ליסוע להורים. בסוף החלטנו שכן, מיטה ופוך יש גם אצלם ובמקרה הכי גרוע, אני תמיד יכולה להיכנס ולרחם על עצמי שם. אז ארזתי את הבן-זוג, או יותר נכון הוא ארז אותי ונסענו. שעה על הכביש וכאילו עברנו לעולם אחר.

כנראה שמשהו בחזרה לקן של ההורים, מסיר ממני את הצורך להיות חזקה, אחראית ובשליטה. לא משנה שאני קיימת בעולם כבר כמעט 34 שנים, ברגע שהדלת הזו נפתחת  אני חוזרת להיות הילדה הקטנה שדואגים לה ויש בזה משהו נעים. משהו שגורם לי לשחרר ולהתמכר לנוחות הזו. יש מישהו שלוקח את הרשימה הארוכה של הדברים שאסור לי לאכול וביצירתיות ואהבה גדולים מצליח עדין להכין לי ארוחה שאני אוהב ואוכל לאכול בתאבון. אחר כך אפשר לנוח על הנדנדה בגינה עם תה לואיזה, פשוט לשים ראש ולשכוח מהכל. אושר. חזרתי הביתה מלאה בכוחות חדשים ועם שני סלים מלאים בקופסאות עם אוכל: סל קטן למקרר וסל ענק למקפיא. אם ירושלים תהיה במצור - אנחנו ערוכים וארוחים. 

קמתי היום בבוקר עם כוחות וגל של אופטימיות ששטף אותי ואת הבן זוג. עד כדי כך שהזמנו כרטיסים להופעה של שלומי שבן באחד הפסטיבלים של סוכות. 

נרדמת מחובקת ואהובה

חג שמח