לא תיתן אמון בנסיכי העולם הזה, כי המה יקרקפוך, וכך ממשלותם, עד קץ הימים.

כן, זו י"ב.

אז היא הגיעה, שגרע או שגרה? הזמן יחליט. לבנתים, נחמד לי. היום הראשון ללימודים היה מעניין,

אני לא אפרט מה עשינו (כדי לא להלאות אתכם בפרטים משעממים) מה שכן, לפי דברי המנהלת צפויה לנו שנה טובה שתנצר היטב בזכרוני.

מצחיק אותי שבשעה שתלמידים רבים מקללים את אחד בספטמבר, אצלנו ה30 באוגוסט נתפס כקללה ארורה עוד יותר.

ולהורים - דבר מבורך (הכל תלוי בעיניי המתבונן).

בית הספר ערך כמה שינויים - הכניסו לכיתות מקרנים ומחשבים. כן, די בפיגור. אבל בכל-זאת, בית ספר חרדי, כך או כך זו התקדמות.

דבר שני, המחזור שלנו יהיה המחזור הראשון שיטוס לפולין. וזו זכות. סוף-סוף דבר כזה יוצא לפועל. ככל הנראה נטוס בחודש אדר, מרץ.

פגשתי את תהילה, ודיברנו על רוק, וגם על ההתאבדות של כריס קורנל וצ'סטר בנינגטון וגם על מוות באופן כללי.

המוות. סובב אותנו הרבה. פעם אחת זה השכן, פעם אחרת זה השומר שהיית רואה כל בוקר, פעם זו המחלה הארורה, או תאונה.

כמה שתכין את עצמך נפשית אליו, בזמן אמת, הוא יהיה אכזרי כלפיך ויכאיב לך עד לשד עצמותייך. הוא יכה בך בדרך לא צפויה.

ואתה, תבחר - או להתמודד אתו וללמוד לנשום כל רגע, ליהנות כמה שיותר, ולהגיע למטרה שתתן לך סיבה לקום בבוקר,

או לפול לתוך חור שחור גדול ועמוק שיקח אותך למטה. אתה תרגיש אבוד, חסר מטרה, ואבוד. מי יודע? אולי תצא מזה.

התחלתי את הרשומה הזאת בגישה אופטימית, אבל עכשיו אני מסיימת אותה בגישה פסימית. כי כשאני מדברת על מוות, יש לי נטייה כזאת

להכנס לדכאון. דיכאון כזה חולף כשאני מעסיקה את עצמי בדברים, או לחלופין שומעת מוזיקה שמחה.

אני אשמע מוזיקה.

לא שמחה.

  רוק טוב, או מטאל.