לא תיתן אמון בנסיכי העולם הזה, כי המה יקרקפוך, וכך ממשלותם, עד קץ הימים.

בימים האחרונים עייני נעצמות דרך קבע, כאילו משקל גדול נפל על עפעפיי, בין אם זה בבית-הספר, בין אם זה בקריאת ספרים,

או בשיחה עם חברות. אני רוח-רפאים מהלך. כוח עליון חיצוני שאב ממני את כוחותיי ומסרב להשיב לי אותם.

כל רגע נדמה לי שאני עומדת להתעלף. ושום דבר כבר לא מחייה אותי. אני אדישה והתחושות שלי מעורפלות.

אני קמה כל בוקר, לשיגרה. ועייפה, עייפה כל-כך. הקימה בבוקר זה אולי בין הדברים שהכי קשים לי.

להתעורר למשמע קולו המייסר של השעון המעורר, ולהתחנן ל 2 דקות נוספות של שינה, בתקווה שהשעון יחליד ויאט.

האופוריה וההתרגשות מהימים הראשונים של תחילת שנת הלימודים, יורדת ודועכת. ממצב של "היי", הגעתי למצב של רגרסיה.

הכל מכאני ומנוכר אליי. והעולם גם כזה, רק שמכסה את העגמומיות בווילונות פרחוניים.