יש לי בעיה קשה של קנאה. היא אמנם לא כואבת בין רגליי, אבל היא מכרסמת את גופי ומשתקת אותו.
מרגיז שהחסרונות שלי גורמים לי להיות עוינת כלפי הסביבה. גם כשאני מנסה לכסות את זה בחיוך,
שפת הגוף שלי תמיד תשדר אחרת - ריחוק, תיעוב ושנאה יוקדת.
זה מקשר אותי לחודש הזה, אלול, הרב שהגיע אתמול לבית-הספר, ציין שהמלה ״אלול״ פירושה לתור.
אז ברוח התקופה התחלתי לעשות יותר חושבים, ולחפש נקודות פחות טובות שבי (לא שזה ממש קשה),
וגם לתקן אותם (לא שזה ממש קל).
יש לי הרבה בעיות ביני לבין האלוהים. אני נקרעת בין הדת, לבין התאוות שלי. מחד, הדת מרסנת אותי ומאזנת אותי באיזשהו אופן.
וזה טוב. מאידך, יש לי גם רצון לממש את התשוקות שלי. וזה פחות טוב.
מהיום הראשון שהתחלנו את הסליחות, אני פחות.
פחות מחוברת למילים. פחות מחוברת לאווירה. פחות מחוברת לאלוהים. פחות מחוברת לתפילה. אז אני פשוט ממלמלת את
המילים בעייפות, ומשחקת אותה מתפללת מול המורות כי אני לא רוצה שיורידו לי בתעודה בתפילה. וזה יעבוד לי טוב,
כמו שזה עבד לי בשנה שעברה. ולא אכפת לי שאני עובדת עליהן ועל עצמי.
באופן כללי, יש לי בעיה כזאת - כשאני מתחילה להתחזק, ולהרגיש תחושה רוחנית, מתעורר אצלי גם הצורך לבטא ההתעלות
הרוחנית שלי, במעשים. כלומר? אני גם מתחילה להתפלל, לנטול ידיים, לברך ברכה אחרונה, לומר שמע ישראל שעל המיטה וכו׳.
כל זה - בבת אחת. וזו בדיוק הבעיה שלי. כי כאשר אני חווה התעלות רוחנית גדולה, אני מרגישה באופוריה גדולה, ולאחר זמן-מה,
אותה תחושה מתחילה להתאייד לה, והמעשים שלי גם כן, הולכים ופוחתים. פתאום אני ״שוכחת״ לנטול ידיים, ״שוכחת״ לברך,
ועוד תירוצים אחרים. בדיוק כמו השפל שמגיע אחרי הגאות.
__________________________________
לחזור מבית הספר, היישר לתוך העולם האפל והצבעוני של האינטרנט, ולראות אלבום חדש של טונה. אין עונג מזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
תוכו כברו