יש לי בעיה (מתי אין לי?) קשה מאד של חוסר בטחון שמונע ממני לומר את מה שאני מרגישה וחושבת באמת. אני מרגישה שזה פוגע בי ברמה האישית. למשל, כשמתקיימים דיונים בכיתה על נושאים שבוערים ואקטואליים, רוב בנות הכיתה מביעות את דעתן ללא כל חשש / פחד, ורק אני. יושבת בצד, אוגרת בבטן את כל מה שאני חושבת. וסותמת את הפה. גם כאשר אני מרגישה צורך עז למחות נגד הדברים שנאמרים, אני בכל-זאת, שותקת.
נכון. כתבתי על זה ברשומה הקודמת. אבל רציתי להרחיב יותר ולבדוק מה הפתרון הכי אפקטיבי לבעיה שלי.
____
בשבת האחרונה, סיפרתי לדוד שלי כל-מיני סיטואציות שונות שקורות בכיתה שלי, בתקווה שהוא יוכל לייעץ לי מה לעשות ואיך לדעתו, ניתן להתמודד עם זה. המילים שלו נתנו לי בטחון להגיד את מה שאני חושבת מבלי להיות נבוכה ולהתבייש באמת שלי. ובזכותו עשיתי היום צעד ענק שמעולם לא עשיתי. לפני-זה, אפרט על המקרה: ביום חמישי האחרון, התפתח דיון בשיעור דינים על יום כיפור, בלהט הדיון, תלמידה שגרה בדימונה, אמרה ״אני לא מבינה את הכושים העבריים בעיר שלי, מה נראה להם שהם לובשים בגדים לבנים ביום כיפור?! זה בכלל לא יפה עליהם, הרי צבע העור שלהם שחום, אז איך זה בדיוק משתלב״ כשהיא אמרה את-זה, הייתי לרגע בהלם. ושתקתי. לא אמרתי כלום. נדמה לי שהיא שכחה שאני שחומה, ושגם אני לובשת לבן ביום כיפור. מה שאר הכיתה עשו? צחקו. אף-אחד לא הבין שמה שהיא אמרה לא היה בסדר.
והיום, כשעשיתי את הצעד הגדול, ופניתי למחנכת שלי כדי לדון ולהתייעץ אתה לגבי הדברים שאותה תלמידה אמרה, המחנכת השיבה לי במילים אלו ממש ״אני מאד מבינה אותך, אבל תקשיבי, אתם, האתיופים לא סודנים - אתם הרבה יותר מזה. הסודנים רוצחים, בוזזים, אונסים, וחוץ מזה הם גם ממש שחורים, יותר מכם״ היא כיווצה את פניה, ראיתי איך שהיא נגעלת והמשיכה ״את ממש לא בצבע שלהם, שוב, הם ממש שחורים ואל תשווי עצמך אליהם״.
באמת שלא היה לי כוח להתמודד גם עם הבורות של המחנכת. אז סיפרתי לה על מקרה אחר מובהק יותר של גזענות - אמרתי לה שבשיעור אנגלית, המורה לימדה אותנו על שיר שנכתב בתקופה שהייתה גזענות נגד ״שחורי העור״ באמריקה, ובשיר יש ילד אפרו-אמריקאי, שמדמה מולו חומה גדולה שמסתירה את השמש, השמש למעשה סימלה את היציאה לחופשי ואת ביטול הגזענות, בסיום השיר - המורה שאלה אותנו, מה אנחנו חושבות שהילד מרגיש, ותלמידה אמרה ״אני חושבת שהילד מצטער על זה שהוא נולד שחור״. לי היה ברור דרך התשובה שלה איפה המחשבות שלה נמצאות.
ומה האבסורד בסיפור כאן? שהיא עצמה הודית קוצ'ינית, והצבע שלה לא שונה מהצבע שלי ומצבע הילד בשיר. לדעתי, אם נוברים עמוק - היא בעצמה לא מרגישה שלמה עם עצמה, עם הצבע שלה, ולכן כשהמורה שאלה את השאלה, היא אפילו לא הירהרה וישר אמרה את דבריה. לא בטוח שהיא אפילו מודעת לזה, ייתכן וזה נמצא אצלה בתת-מודע. ובכלל, גם כאשר היא הביעה את דעותיה ההומופוביות בכיתה ביום אחר, לא הופתעתי. כי היא בורה שזועקת גזענות במסכה של אינטילגנציה.
כשסיפרתי את הדבר הנ"ל למחנכת סופסוף נפל לה האסימון, והיא אמרה שהיא תקדיש שיעור שלם לגזענות ולאהבת האחר. ולא זו בלבד שזו הפעם הראשונה שאזרתי אומץ וניגשתי למורה כלשהיא בהתייעצות אישית, אלא שזה גם הניע שינוי משמעותי. היא תדבר על זה, וזה לא יטוטא מתחת לשולחנות!
דווקא בזכות דוד שלי התפכחתי והבנתי שגם לי יש את הזכות להביע את דעותי בכיתה, בדיוק כמו ששאר הבנות מביעות. אני יודעת שדרך הדיונים והוויכוחים הללו אני אבסס את האמת אצלי עוד יותר חזק, למרות שייתכן שישנו סיכוי שאשלם על זה מחיר אישי. כלומר? התנקמות בתעודה - משמע הורדת ציון. אבל אני אדע שהאמת שלי היא יותר מכל דבר אחר, וההרגשה שלי תהיה הרבה יותר טובה.
מכיתה ט' שתקתי. בכל הדיונים. אבל השנה - בכיתה י"ב, אני הולכת להתגברר על החשש שאצור אנטגוניזם ואתחיל לרכוש
לעצמי את המסוגלות הנפשית להתמודד עם תגובות של אנשים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
תוכו כברו