לא תיתן אמון בנסיכי העולם הזה, כי המה יקרקפוך, וכך ממשלותם, עד קץ הימים.

זו ברכה כמו בקשה לעצמי. השטח האפור בו אני נמצאת עכשיו, מבלבל. עוד רגע אני מסיימת את י"ב, ואני בחוץ מול העולם הגדול. המחשבות על העתיד לא נותנות מנוח לנפשי. מה אעשה? אנה אפנה? מהו מקומי האמתי? היכן אמצא אותו?

השירות הלאומי כרגע ירד מהפרק. וכראה שלא יחזור. הייתה לי התלבטות בין סמינר למדרשה, אך מאחר שדרישות הסמינר כ"כ גבוהות, ואני בכלל לא בדרגה, אז גם הוא נפסל וירד מהפרק. כשאני חושבת על מדרשה עולה בי התלהבות מטורפת. מרגש אותי לחשוב על כך שאהיה במקום רוחני כל כך. אני זקוקה למזון הזה בכמויות. וזה לא שאני יושבת בחיבוק ידיים, אני מכינה את עצמי מעכשיו ומנסה לתקוע יתדות יציבות עמוק באדמה. למשל, נפרדתי מיצחק השבבניק. והתחזקתי. הרבה. עבודה על המידות זה חלק מאד קשה, אך גם עליו אני עובדת בחוזקה.

בקרבת אלוקים אני מוצאת מזור אמיתי לנפשי. באמת.

ואני כל כך אוהבת את שיר השירים

ואת מאירקה