לא תיתן אמון בנסיכי העולם הזה, כי המה יקרקפוך, וכך ממשלותם, עד קץ הימים.

(ואני תמיד קוראת את זה כסוף עונת התפוזים)

הרשומה הזו הולכת להיות סנטימנטלית להחריד.

חרף העובדה שמערכת החינוך גרמה לי לסבל בל יתואר של 12 שנים, עדיין נותרו בי רגשות עזים. לא אפרט יתר על המידה את דעתי עלייה (ויש די הצורך) רק אנסה לסכם. משהו שתמיד אהבתי לעשות כשהתחלות הגיעו לקיצן. אני מרגישה צורך לתעד, לניילן כל רגע (עד כמה שניתן) ולעטוף אותו כמו צלופן במילים שמגלמות אותו. לא יודעת מהיכן להתחיל, לכן פשוט אשפוך את מחשבותי הסהרוריות החוצה. די להן להשאר בפנים.

ב1 ספטמבר. בכל פעם מחדש, בכל שנה אותה תחושה - עצב על כך שנגזלה ממני היכולת לחרות ולחופש. מיום ארור זה והלאה המצב הנפשי שלי התדרדר דרך קבע. כך היה. תמיד. לא פסח על אף שנה. כמו דאג להדביק אותי בטיפה המרה. הלימודים הותירו בי פצעים וחבורות שיגלידו עם הזמן. בפוסט הבא כתבתי בתאור מזעזע להחריד את הרגרסיה שבאה עליי מתחילת שנת הלימודים:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=864259&blogcode=14917634

לפני כניסתי לי"ב שכנעתי את עצמי, לקבל את-זה ולסיים את השנה הזו יפה. אם בתחילת שנה הייתי תוססת והבעתי את דעותיי בכיתה בנחרצות וללא הרף, אז בסופה - הייתי יותר מתונה. מדודה במילים על מנת שלא לפגוע. וסיימתי את זה יפה. בזכות המנטרה ששיננתי לעצמי בראש. זה מדהים. כל השינויים שעברתי היו בשביל עצמי ולא בשביל אף מערכת.

אכן - על אף כל הרע, אני יודעת לברך גם על הטובה. כשלמדתי למבחנים לעתים עודדתי את עצמי למצוא נקודה מעניינת בחומר. כשממש התאמצתי לפעמים מצאתי.

היום קיבלתי את תוצאות הבחינה במתמטיקה וזה הרס אותי. הרס אותי לראות ציון כזה. אני הומנית בכל רמ"ח איבריי, ולא מבינה למה אנשים כמוני צריכים לעבור 7 מדוריי גהנום כדי לנשק את ה-56? נוצר מצב שהבטחון העצמי שלי נמדד לפי הציון הראלי שאקבל, ולא לפי התכונות שלי, המידות שלי או מי שאני וזה מתסכל אותי. כבר לא יודעת להפריד בין ציונים לערך עצמי. בטקס הסיום של י"ב, ראש העיר פנה לצוות ההנהלה ואמר תוך כדי התנצלות קלה שציונים זה לא הכל בחיים. והוסיף כי הדבר הכי חשוב - אהבה - לא כתוב בתעודה כי זה לא דבר מדיד, ולמרות-זאת - יש לו משקל גדול, וזה מה שאנחנו צריכות לקחת איתנו בסיום 12 השנים הללו.

אלו היו שנים שלמות בהן הקזתי דם כדי להצליח. שנים בהן מורתיי הנפלאות השתדלו במאמצים רבים להפוך את המערכת הארורה הזו לכמה שיותר נסבלת. הקיפו אותי אנשים נהדרים, מורות מדהימות ומקצועיות ויותר מהכל - כאלו שנכנסו לי עמוק עמוק ללב. כתבתי לבנות בוואטסאפ רשומה ארוכה בה פרטתי ארוכות אודות הסיום, ובין היתר הוספתי שלקחתי מכל אחת נסיון חיים. מבחינתי זה הפרט אולי מבין החשובים שכתבתי.

מטורף ש4 שנים שלמות התנקזו ל4 שעות סיום. וכן, אני אתגעגע לשיעורים, לבדיחות המצחיקות, לתלמידות, למורות, לטקסים ולפנים שכל כך אהבתי לראות. שינויים זה לא משהו שאנשים אוהבים (ובייחוד לא אני) אבל זה הדבר היחיד שקבוע נשאר לכל החיים. בתוך כל העצב הזה, אני זוכרת שכעת סיימתי פרק משמעותי בחיי. הייתי בתוך חממה שהכילה אותי 12 שנים! וכעת זמנה תם. כרגע, זה הזמן שלי לפרוח. לפרוס כנפיים ולהגשים את עצמי. להגשים את כל מי ומה שארצה להיות.