כשאוגוסט יגיע אני אשחרר שאגת שמחה. אבל לא סתם, אלא כזו שמלווה בהתרוממות נפש (זקן ככל שזה נשמע) והגשמה עצמית. אני אדם שיש לו משמעות אמוציונלית לגילים ובמיוחד לכאלו חדשים. בעוד כשבוע וחצי אהיה בת שמונה-עשרה. והתגעגעתי שלא לומר ערגתי, לפולחן החגיגות. ויהיה מותר לי סוף-סוף לרכוש אלכוהול ללא הגבלה, ואולי אשתה לשוכרה לרגל המעמד ואעשן מלברו אדום? לפנטז על "דברים אסורים" ממלא אותך בתחושת גבריות. כזו שלא ניתנת להסבר. תחביב ידוע של בני טיפש-עשרה כמוני. אגב, התחלתי לעבוד כקופאית והעבודה מעניינת מאד. לא חשבתי שאמצא בה עניין כה רב. פה ושם יש לקוחות שמגיעים עם פיוזים קצרים מהבית, צועקים עליי כאילו אני אשתו של רמי לוי ולעתים כל כך בא לי לשחרר עליהם אי-אלו קללות בשרשרת, אבל אני רק מסננת חרישית "שמוקים מטומטים". אני נהנית מהעבודה שלי וזה עושה לי טוב. אני אוהבת תקופות טובות.
הכתיבה שלי בבלוג איבדה ממהותה. כשקראתי ברפרוף רשומות ארוכות ויפות שלי מהעבר, המילים שכתבתי גילמו תחושות מאד אותנטיות. וכעת, כאילו זמנם תם. מה שהיה, היה ולא ניתן עוד לקרום מהם עור וגידים. בין היתר קראתי על תקופות בהן הקזתי דם מילולי ווירטואלי על חוויותי הסהרוריות להחריד מהתיכון, ובמבט לאחור נשמעות כנחמדות להפליא. ייתכן כי מדובר בסימן לכך שהתבגרתי. ואולי הפכתי לבן אדם אפאתי, או מחושב מידי?
מה שכן, היום אני כבר יכולה לנוח על יצועי בנחת מבלי לתת למצפון לייסר אותי כי לא תיעדתי פרט עגמומי מהיום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
תוכו כברו