לא תיתן אמון בנסיכי העולם הזה, כי המה יקרקפוך, וכך ממשלותם, עד קץ הימים.

עברתי לירושלים.

האווירה מקסימה, האנשים יפים והריחות סוחפים. המעבר מהדרום הצחיח למרכז הפורה החדיר בי חרות ומילא אותי באוויר צח של חדשנות ושינוי. מטבע הדברים, עזבתי גם את העבודה וזה קצת צבט לי בלב. לא לראות אותו יותר את ל' זה קשה. הבושה מונעת ממני ליזום הרבה דברים, כמו למשל לתקשר איתו אבל יחד עם זאת אני שמחה, מפני שהיא גם מונעת ממני להפגע. ואני לא רוצה את זה. אני רוצה לב טהור ונקי. אגב, עם הזמן שמתי ליבי לראות כיצד אני הופכת לאישה גדולה ועצמאית. יש בדבר מין החשש והפחד אך יחד עם זאת גם תחושה של חירות. שיחרור מבית שעיצב אותי, מעצמי, ומפרטים שכבלו אותי. עכשיו זה לגמרי הזמן שלי לדאות כציפור ולהגשים את עצמי. 

אז אני נמצאת במדרשה ותוך כדי משלבת לימודי פסיכומטרי, למעשה הקורס עצמו מתחיל רק עוד אי-אלו חודשים, אבל כדי להכין את עצמי מנטלית וגם כדי להגיע לקורס עם נקודת פתיחה טובה, התחלתי ללמוד מעכשיו. מאד נחמד לי ללמוד עם ד', ובכלל, השהות שלי איתה במדרשה זה סוג של סגירת מעגל בעייני. היום, לאחר התיכון, אנחנו כבר הרבה יותר בוגרות ולא רבות על זוטות. דווקא בגלל שאני והיא שני הפכים גמורים, ודווקא מהמקום הזה של חוסר ההבנה, אנחנו הרבה מתפשרות, מגיעות לקו האמצע עבור השלום בנינו. ואני אוהבת את זה. כי דרכה / בזכותה אני משנה את המידות שלי והופכת אותן להרבה יותר טובות. שאר הבנות במדרשה מאד נחמדות וחברותיות. ומאוד נחמד לי מהבחינה הזו בסה"כ.

חיפשתי עבודה בירושלים ומצאתי, אך עזבתי יום לאחר-מכן, כי הבוס עמד על המשמר כאילו זאת מינימום עבודת יוקרה. וגם כי הרגליים קרסו, בקושי שרפרף עלוב יש שם. אז לבנתיים אני שרויה בבטלה, ולא נוח לי עם זה. כי אני אדם מאד פעלתן.

עצוב לי ששברתי את רצף הכתיבה. בחודשים האחרונים, שלא לומר בשנה האחרונה. אין לי חשק לכתוב כבשנות התיכון. משהו נתקע איפשהו בשנת 2017 ולא יחזור עוד לפעילות שותפת. אולי מדי פעם

גוד שאעבס.