לא תיתן אמון בנסיכי העולם הזה, כי המה יקרקפוך, וכך ממשלותם, עד קץ הימים.

הרבה זמן לא החזקתי בקולמוס וכתבתי את שעל ליבי. קצת שכחתי איך לכתוב אך אתן לאצבעות שלי לרקד להן מעל המקלדת.

 http://israblog.co.il/blogread.a?blog=864259&blogcode=14970041 בפוסט כתבתי כמה טוב לי במדרשה, ואיך השינוי החדיר בי שמחה.

אז עזבתי את המדרשה. למה? פשוט ראיתי שרוב ההרצאות שם משמימות ושאיני מוצאת בהם עניין. אז חזרנו לבאר שבע. לבית. וכולם צחקו עליי ואמרו לי "אמרנו לך", "ידענו שתחזרי ולא תחזיקי מעמד". אך לא התרגשתי מהמילים שלהם יותר מפני שזכותי לתעות/לתהות/לטעות בדרך ולפלס לעצמי דרך אחרת מתאימה.

החזרה שלי לבית, גרמה לי לחשב מסלול מחדש. ולפתע עניין השירות הלאומי כן חזר אל הפרק לאחר שנמחק טוטאלית. אחרי התחבטות עמוקה מאד עם עצמי. החלטתי לתרום (כמה קלישאתי שזה נשמע, וזה נשמע) ולתת עבורי לטובת המדינה. תחילה, מאד רציתי לשרת במד"א משום שנושא הצלת חיים די עניין אותי, ולאחר חיפושים רבים התברר שזה לא אפשרי להכנס לתקן באמצע שנה ואפשר רק בתחילת שנה, התבאסתי. אבל חשבתי במקביל על תקן אחר בבית חולים שיאפשר לי להיות לתרום כמה שיותר, מצאתי, ונרשמתי. כבר חודש שלם אני משרתת בטיפול נמרץ בבית חולים ואני מאושרת מהבחירה שלי. טוב לי שם ואני מרגישה שאני תורמת את חלקי.

עברתי מין נסיון חיים קטן שלימד אותי המון. אני לא מתחרטת על כך, ולהפך - גאה בעצמי. הלכתי כנגד הזרם, החברה והמשפחה למקום בו חשבתי שאמצא את עצמי. הייתי אדון לעצמי. וכשהרגשתי שלא טוב לי שם פשוט קמתי והלכתי. בלי נקיפות מצפון. ובלי לדפוק חשבון לאף אחד. פשוט הקשבתי לנפש שלי, ואני מרגישה שהיא מתגמלת לי על כך בזה שכל כך טוב לי עכשיו.