זה היה יום רגיל, כפי שהיה כל יום רגיל בכיתה ח'. חוץ מדבר אחד, השכבה ארגנה מסיבת סילבסטר (יום אחרי ליתר דיוק הודות לטטניקים של אותו זמן).זה היה יום רביעי, וסיימנו ללמוד ב16:20. אני הלכתי עם חברה לביתה, מכיוון שאשאר לישון אצלה אחרי המסיבה. בגלל שהייתה אחת מהמארגנים, הגענו למקום מוקדם. לא הרגשתי ממש שייכת באותו זמן בחיים אז החלטתי לעזור במאחורי הקלעים. העברתי שתייה, אמרתי לילדים לאיפה מותר ואסור להם להגיע, לא נגעתי באוכל ובעיקר פשוט ניסיתי לשמור על סדר. אבל זה לא גרם לי להרגיש שייכת. הרגשתי את הדמעות עולות, אך המשכתי בתפקיד שנתתי לעצמי. מדי כמה דקות הייתי חוצה את אולם הספורט ששימש לאולם למסיבה והגעתי לשירותים שנמצאים בקיצו השני של הכניסה. הייתי נכנסת לשירותים כל כמה דקות, פורקת כמה דמעות, חוצה חזרה לכניסה וממשיכה בתפקידי. ככה המשכתי במשך שעה אני חושבת. אחרי שעה של הליכות הלוך ושוב היה נמאס לי לראות את כולם בדרכי לשירותים. החלטתי להגיע לשירותים מהכניסה השנייה. הלכתי לצד אולם הספורט ומגרש הכדורגל, כאשר ראיתי שבכניסה השנייה רון יושב בכניסה השנייה. עברתי לצד השני של המגרש כדורגל כדי לא לראות אותו והחלטתי ללכת במקום לאמפי, שהיה למקום מרגוע תמידי שלי. אך ברוב חכמתי עברתי מולו והוא ראה אותי. הוא קרא בשמי (היינו ידידים באותה תקופה למרות שהוא די התרחק ממני באותו שבוע) ועצרתי. לא רציתי לראות אף אחד. הוא בא אליי ואני החזקתי את הדמעות. מפה זה קצת מעומעם הזיכרון. הוא שאל אותי מה קרה ואני אמרתי לו שזה סתם מצב רוח. הוא חיבק אותי ונתתי לדמעות להשתחרר. הוא חיבק אותי וניחם אותי כמו ידיד אמיתי, דבר שלא ממש היה לי אותו זמן. הוא הסביר לי בלי לדעת מה עובר עליי שהכל עובר עם הזמן, גם אם לא רואים את זה עכשיו. יכולתי הירגע לשנייה. אך רק לשנייה, בגלל שאחרי זה הוא תפס בסנטר שלי והעלה אותו, אני המנוזלת ומלאת הדמעות שבחיים לא התנשקה לא הבינה מה הוא עושה, אז ניגבתי את האף והנחתי את ראשי על החזה שלו. אך הוא לא וויתר, הוא תפס שוב בסנטר ומשך אותי לנשיקה. קפאתי. לא הבנתי מה הוא עושה, למה אני או למה עכשיו. רציתי להפסיק את זה,רציתי להיות מסוגלת לזוז, אך לשווא. לא יכולתי לתפקד בכלל. כשהוא הפסיק לנשק אותי הוא התנצל ואמר שיש לו בעיה נפשית שקשה לו לבטא את הרגשות שלו. אני חושבת שהנהנתי. הוא לקח אותי לצד והתיישבנו על מדרגות שהיו בקרבת מקום. הוא שאל אותי שוב מה קרה לי ואני, במעט השכל שהיה לי המשכתי להגיד שזה סתם מצב רוח. אחרי שהתחלתי להתעשת על עצמי אמרתי לו שלא בקטע אישי, אבל אני רוצה לחזור למסיבה. אחרי כמה פעמים שאמרתי את זה הוא הסכים. הוא קם ואחרי זה הקים אותי. הוא תפס אותי, נישק אותי עם הלשון ומישש לי את התחת. אני חושבת שפה ניסיתי לנשק אותו חזרה. לא יודעת למה. אחרי כמה שניות שוב התחלתי להרגיש שאני יכולה לשלוט קצת בגופי גם והשתחררתי מהנשיקה. אמרתי שוב שזה לא משהו אישי, אבל אני רוצה לחזור למסיבה. הוא הסכים וצעדנו חזרה. הוא הניח את היד שלו על כתפיים שלי, באופן הגברי והמפגר ביותר שאני יכולה לחשוב עליו כרגע. ברגע שראה אנשים מתקרבים הוא העיף את היד והאט את הליכתו. אני הגברתי את שלי עד שמצאתי את החברה הראשונה שראיתי מהחבורה שהייתה לנו באותו זמן. היא הייתה יחפה אבל היא לא התלוננה כשמשכתי אותה עד לספסל אקראי שעד היום לא ישבתי בו על יד הקיוסק.
סיפרתי לה מה קרה, והדבר הראשון שהיא שאלה זה אם רציתי את זה. אמרתי לה שלא. היא דיברה איתי קצת וקראה לחברה שקראה לחברה עד שהיינו כל החבורה. היינו בחבורה 6 בנות. מכל צד חברה התיישבה לידי וכל השאר נעמדו במעגל שיצרנו לנו. אחת סיפרה על חוויה שהייתה לה ועם הזמן הצלחתי להירגע קצת. אבל אז הוא הגיע. השעה הייתה רק 11 אני חושבת אבל הוא ובת דודתו, שלמדה איתי בכיתה, היו בדרכם לחנייה שיאספו אותם הביתה. הרגשתי צמרמורת בגופי כשהוא נעץ בי מבט.
הלילה הגיע, סוף המסיבה. ישנתי אצל אחת מהבנות מהחבורה אז היא ידעה ה עובר עליי. אחרי שעזרנו לנקות זזנו לבית שלה.
החלפנו בגדים. את השמלה שלבשתי החזרתי לתיק. עד היום היא נשארה לי בארון. מידי פעם אני מודדת אותו התמוטטויות עצבים. מסה לחזור אחורה ללפני שזה קרה, כשרק מדדתי את זה והתייעצתי אם חברות אם זה נראה עליי טוב ואם כדאי ללבוש את זה למסיבה.
ביום אחרי זה הוא לא הגיע לבית הספר. כל מה ששמעתי ממנו היה דרך חברה שאמר שזה היה לא בכוונה אני ושבת. אני לא זוכרת את הביטוי המדויק, רק שזה ממש פגע בי ולא ידעתי למה הוא מתכוון.
במשך 364 ימים לא דיברנו. הוא לא אמר מילה ואני לא הייתי מסוגלת. אחרי חודשיים, שלושה התחלתי להפסיק לחשוב על זה בכל רגע נתון. אך אז הוא נעלם לחודש. התחלתי להיות מודאגת. ביום שהוא חזר, לפני שראיתי אותו, היינו בשיעור לשון במרכז משאבים (חדר גדול עם הרבה מחשבים וספרים. לא יודעת למה לא קוראים לזה ספרייה), חברה אמרה לי להגיד שאני יוצאת לשירותים ושהיא גם תצא כי היא צריכה לדבר איתי. הייתי קצת חשדנית אז אמרתי לה לצאת קודם. היא יצאה ובתורי יצאתי גם. היא אמרה לי שהיא יודעת על הסיפור איתו ושהיא גם יודעת למה הוא נעלם לחודש. היא סיפרה לי שהוא ניסה לאנוס מישהי מהשכבה והיא הוציאה נגדו צו הרחקה או משהו כזה. היא סיפרה לי שהוא היה אמור לעוף מהבית ספר לאלתר, אך הוריו איימו לתבוע את הבית ספר כי נשאר עוד חודש וחצי ללימודים ואף בית ספר לא יקבל אותו עכשיו. הבית ספר הסכים. הוא לא הורשה ללמוד עם שכבתנו ולכן למד עם השכבה מעלינו. היו מקומות שנאסר עליו ללכת, מפחד שיהיה בקרבה אליה, ובכך יפר את הצו.
אני לא יודעת באיזה נקודה זה קרה, אך בתוך כל הסערה הזאת שהחברה שלי סיפרה לי עליה כרגע, התאהבתי בו. חברות שלי הציעו שאלך להתלונן גם, אך ידעתי שדברים כאלה לא יישארו בשקט בבית ספר וחשבתי שאיכשהו זה באשמתי מה שקרה לה, ואיתי זה היה אמיתי, ולכן זה לא אותו דבר.
לא ידעתי למה להאמין. איך זה יכול להיות שאיתי זה היה מאהבה, אם אני שונאת את עצמי, אך שזה לא יכול להיות אחרת מכיון שאיתי זאת הייתה רק נשיקה.
רק נשיקה. זה מה שאמרתי לעצמי. זאת לא תקיפה מינית, זאת לא הטרדה מינית, זאת לא הטרדה בכלל. זאת רק נשיקה. אני פשוט לא רציתי את זה. לא אמרתי לו די, לא אמרתי לו שאני לא רוצה, אפילו יכול להיות שנישקתי אותו חזרה. איך זה פתאום יהיה תקיפה מינית?
כשהגיע החופש הגדול אמרתי לעצמי "רחוק מהעין, רחוק מהלב". גם צדקתי. זה כמעט עבד לגמרי. אך כשהגיע היום הראשון לכיתה ט' הוא חזר. כולם שכחו מזה, למרות שזה היה סיפור ענק בשכבה בשנה שעברה. הרגשתי שקיבלתי התקף לב במקום.
הזמן עבר, חודשים חלפו, עד שהגיע ה31.12.14. באותו זמן בת דודה שלי הייתה שולחת לי קטעים ארוכים לפני שהייתה שולחת לחבר שלה כדי שאתקן את שגיאות הכתיב. החלטתי לרשום לו מכתב, אך בלי לשלוח, סתם בשביל לפרוק. אך אחרי שכתבתי מגילה ארוכה שבסופו של דבר אומרת שאני רוצה להיות איתו, רציתי לשלוח. התייעצתי עם חברה. היא הייתה איתו גם בקטע בטיול שנתי של כיתה ט', כשגם הייתה בנקודה קשה בחייה. הם היו ממשיכים לדבר בקיק לפעמים, למרות שהוא היה שולח לה הודעות שהוא רוצה שהיא תרד לו.
בסופו של דבר שלחתי לו את זה. כל מה שהיה לו להגיב זה "אממממ מה?". אמרתי לו שלא משנה ושיישכח שרשמתי משהו. הוא אמר שהוא מתנצל, אבל הוא לא רוצה לפתח קשר עם אנשים מבית ספר, אבל אין בעיה שנדבר עכשיו. בהתחלה הוא היה ממש מתוק, אמר שהוא היה כל כך מאושר לנשק אותו ושהוא רצה שזה יימשך לנצח. אחר כך הוא התחיל להתלהב כשאמרתי לו שהוא היחיד שנישקתי אי פעם. בסופו של דבר הוא היה מגעיל לגמרי כשביקש שאספר לו על פנטזיות מיניות ושאני אשלח לו תמונות עירום (לא שלחתי).
כמה ימים אחרי הוא רצה שנפגש בבוקר (שנינו מגיעים מוקדם עם ההסעות).הסכמתי. קבענו להיפגש באמפי.
הגעתי ראשונה. כשהוא הגיע הוא ניסה דבר ראשון לנשק אותי. פחדתי שאני אקפא שוב ואחזור למי שהייתי אז, כאילו השנה הזאת הייתה כלום.
הזזתי את הראש, הוא ניסה שוב ושוב הזזתי. חשבתי על כל מילה לפני שאמרתי אותה. אמרתי לו שהוא רצה שנפגש אז הוא צריך להתחיל לדבר. שאלתי אותו למה הוא לא אמר כלום שנה. הוא אמר שחברה שלי אמרה לו שייזהר לדבר איתי וחשב שזה בא ממני. סיפרתי לו על כל הסיפורים שאני יודעת עליו (בסה"כ הכל כולל שלי ידעתי על 4). הוא הודה במה שהוא היה חייב ואת השאר הכחיש. אמר שאלה הגזמות, ניפוחים, שקרים, הכל חוץ מהאמת. השיחה נגמרה מהר. התחבקנו, הוא ניסה לנשק, אני הזזתי את הראש וחזרנו לשכבה. כמוו פעם קודמת אני הגברתי קצת והוא האט.
מאז ניסיתי לראות אותו כמה שפחות. ביום אקראי בשנה אחרי זה, כשהיינו כבר בכיתה י' ואני הייתי שרמוטה, הוא שלח לי הודעה. הוא סיפר שזה יום הולדתו וחשב אולי שנפגש ושאני "אפנק" אותו לכבוד יום הולדתו. אם זה לא היה הוא, יכול להיות שהייתי מסכימה, אך איתו התחמקתי,פחדתי להגיד משהו נחרץ שיכול להאשים אותו. אמרתי לו שאני לא רוצה דברים עם אנשים מהבית ספר, לא וויתר, אמרתי לו שאני לא בקטע של סטוצים (למרות שבאותו זמן הייתי לגמרי כן, כל עוד זה לא סקס או לרדת לבן אדם) ובסופו של דבר הוא שחרר.
שמעתי השנה מידיד משותף שהוא משתנה.
אני מקווה שזה נכון.
אני מחכה ליום שאני אשמע את קולו, או אף קול הדומה לשלו ולא אקפא קצת. אני מחכה ליום שהמראה שלו לא יבהיל אותי ושהמחשבה שהוא קרוב אליי לא יגרום בי לפחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
