יותר מדי קשה לי.
כבר אין בי את הכוחות להקיא, או מלכתחילה להחזיק את עצמי ולא לאכול.
רק אתמול שמתי לב כמה המצב חמור, רק אתמול, שהיה לי יום ריק נטול עשייה של שהיה בבית. ואני שוכבת במיטה, מנסה לראות טלויזיה, ואז הם הגיעו אלי, הקולות בראש, צד אחד אומר לכי תאכלי, יש כל כך הרבה אוכל, משהו בקטנה לא ביג דיל, והקול השני שאומר תשארי במיטה, את לא צריכה את זה גם ככה אכלת אתמול הרבה.
ומתנהל בינהם וויכוח, כאילו אין לי שליטה על זה ואני רק עומדת ומסתכלת מהצד, מחכה לראות מי הצד שיכריע, מתפללת שהשני.
מצב כל כך שביר, כל כך מתסכל.
אני מנסה להתעלם מהוויכוח שלהם, להסיח את דעתי בטלויזיה, לכמה רגעים אני מצליחה, וזה חוזר, לא נותן לי מנוח, כמעט שעה הוויכוח הזה, הוא היה כל כך ממשי, כאילו יכולתי לראות אותו.
די במקרה אחד לא נעים, בשורה משמחת/לא משמחת, כדי להשבר ולקום בקפיצה למטבח.
דיברתי עם חברה שלי על לצאת בערב, ובראש הקונפליקט ממשיך.
התחלתי לבכות, הבנתי כמה אני חסרת שליטה מול עצמי, וזו המחלה שמשחקת בי כמו בבובה על חוט.
פשוט להשלים עם זה שבסוף יקרה מה שהיא רוצה.
ונכנעתי, הייתי חייבת. אכלתי אכלתי אכלתי, וקדימה מתוקה, לשירותים להוציא הכל.
הייתי עייפה, פיזית ומנטאלית.
סיימתי בשירותים, הגרון שרף, הראש כאב, העיניים אדומות, רוצה רק לישון.
שכבתי במיטה, ופתאום דממה. המלאך והשטן הקטנים בראש שלי נעלמו. לאן הם הלכו? הרגשתי שלווה.
מה זה אומר עכשיו? שתמיד שאגיע למצב כזה אהיה חייבת להקיא? רק ככה יהיה לי שקט נפשי? אני לא רוצה. אני רוצה מלכתחילה להגיד "לא". נמאס לי כבר, נמאס לי, זה הורס לי את כל החיים.
אולי בפעם הבאה לא אכנע, ואולי אחרי כמה פעמים שאצליח להגיד "לא" השטן ירגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
