או שבמהלך הרגילה הזו אני לומדת על עצמי דברים חדשים, או שפשוט אף פעם לא שמתי לב אליהם והם יותר מוקצנים הפעם.
יש לי הרבה קריזים כאלה, לפני שאני רוצה לאכול, או מתלבטת אם לאכול או לא, או יודעת שאצטרך לאכול ולא תהיה לי ברירה, קריזים שקשורים לאוכל.
פתאום אני נהיית בן אדם מריר ועצבני, לא נעימה בכלל, ומי שסובב אותי סובל מזה, המשפחה שלי, חברות שלי, חבר שלי.
יש לי מזל שהם מדהימים ויודעים להתמודד עם זה, הם רואים את זה כסתם התקפי עצבים שיש לי כבן אדם.
אבל עכשיו אני מבינה שזה לא סתם, יש להם סיבה, אני מרגישה אותם באים.
לפני שנסעתי עם חברה שלי לתל אביב לדוגמא, יום לפני היה לי בולמוס, ואמרתי שביום אחרי אני בקושי יאכל. והנה הגיע הצהריים והיא רעבה ורוצה מסעדה, בליבי, גם אני ממש רציתי מסעדה, אבל גם לא רציתי מסעדה, כאילו כעסתי על עצמי שיש לי את ההתלבטות הזו.
עד שהתיישבנו במסעדה והתחלנו לאכול לא הבנתי מה קורה לי, ולמה ומאיפה התחושה המוזרה הזו נחתה עלי.
אחרי שכבר אכלתי והדילמה הזו הייתה מאחורי, נעלם, הפכתי שוב לאדם רגוע, הקולות בראש הפסיקו להתנגן, והכל היה בסדר.
גם אתמול זה קרה, לא ידעתי אם יוצאים או לא, וידעתי שאם כן, אסור לי לאכול כי הבגדים די צמודים ואסור שהבטן תצא, ועד שלא קיבלתי תשובה הייתי בן אדם ממורמר ומציק ובלתי נסבל..
לא יודעת איך הם סובלים אותי, לפחות הבנתי סוף סוף מה מקור הקריזים, וכך אולי אדע להשתלט עליהם.
שבת שלום שתהיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
