Bad habits

הם כל הזמן סביבי, אין שקט נפשי, תמיד משהו שישב או יעיק עלי.

יותר מדי, סידורים, דברים לקנות לסגור לפתוח לסדר..

ועוד מעט יש לי יום הולדת, כל שנה אני סופרת את התאריך לאחור, אבל השנה שכחתי מזה לגמרי, זה אפילו לא כל כך מעניין אותי.

לא עדכנתי פה די הרבה זמן. 

אני כנראה יוצאת לקצונה, וזה מחרפן לי את המוח, כי אני חייבת את זה, למרות שאני כל כך צעירה וזה קורה כל כך מהר, כולם מצפים ממני, ויותר מהכל אני רוצה את זה לעצמי.

אני מרגישה שהשגרה הצהלית עושה לי טוב, אני מצליחה לשרוד ככה שבועות שלמים בלי ליפול להפרעה ההרסנית הזו. כשאני בבית לעומת זאת, זה הרבה יותר קשה.

אז יש סביבי תמיד חשש שלא אעבור, או אפול..

בנוסף כמעט שללו לי את הרישיון, דבר שהסתכם בתיאוריה שעשיתי היום.

ההורים שלי בתהליכי גירושים מכוערים, אני ואבא שלי בכאסח של החיים כי הוא זבל של בן אדם.

ואתמול, סבתא שלי נפטרה. אמא של אבא שלי, דבר שהופך את הכל למסובך יותר, ומעציב ומדכא לי את הנפש בפרט.

אה ואולי אני גם בהריון.

כל אלה נפלו עלי ביחד, חשבתי שאני מאבדת עשתונות, חשבתי שאני מאבדת את זה, אבל דברים מתחילים להסתדר.

אני במצב רוח לא בשמים, אבל אני יודעת שהוא ישתפר פלאים אם אקבל מחזור. כי אם אכנס עכשיו להריון, זה יהרוס הכל, הכל!!!!

איך עושים הפלה? זה יפגע לי בסיכויים לקצונה שאני אמורה לצאת אליה ממש בקרוב? זה תהליך ארוך? כואב? 

מעולם לא ייחלתי למחזור כמו עכשיו.

או שבמהלך הרגילה הזו אני לומדת על עצמי דברים חדשים, או שפשוט אף פעם לא שמתי לב אליהם והם יותר מוקצנים הפעם.

יש לי הרבה קריזים כאלה, לפני שאני רוצה לאכול, או מתלבטת אם לאכול או לא, או יודעת שאצטרך לאכול ולא תהיה לי ברירה, קריזים שקשורים לאוכל.

פתאום אני נהיית בן אדם מריר ועצבני, לא נעימה בכלל, ומי שסובב אותי סובל מזה, המשפחה שלי, חברות שלי, חבר שלי.

יש לי מזל שהם מדהימים ויודעים להתמודד עם זה, הם רואים את זה כסתם התקפי עצבים שיש לי כבן אדם.

אבל עכשיו אני מבינה שזה לא סתם, יש להם סיבה, אני מרגישה אותם באים.

לפני שנסעתי עם חברה שלי לתל אביב לדוגמא, יום לפני היה לי בולמוס, ואמרתי שביום אחרי אני בקושי יאכל. והנה הגיע הצהריים והיא רעבה ורוצה מסעדה, בליבי, גם אני ממש רציתי מסעדה, אבל גם לא רציתי מסעדה, כאילו כעסתי על עצמי שיש לי את ההתלבטות הזו.

עד שהתיישבנו במסעדה והתחלנו לאכול לא הבנתי מה קורה לי, ולמה ומאיפה התחושה המוזרה הזו נחתה עלי.

אחרי שכבר אכלתי והדילמה הזו הייתה מאחורי, נעלם, הפכתי שוב לאדם רגוע, הקולות בראש הפסיקו להתנגן, והכל היה בסדר.

גם אתמול זה קרה, לא ידעתי אם יוצאים או לא, וידעתי שאם כן, אסור לי לאכול כי הבגדים די צמודים ואסור שהבטן תצא, ועד שלא קיבלתי תשובה הייתי בן אדם ממורמר ומציק ובלתי נסבל..

לא יודעת איך הם סובלים אותי, לפחות הבנתי סוף סוף מה מקור הקריזים, וכך אולי אדע להשתלט עליהם.

שבת שלום שתהיה

יותר מדי קשה לי.

כבר אין בי את הכוחות להקיא, או מלכתחילה להחזיק את עצמי ולא לאכול. 

רק אתמול שמתי לב כמה המצב חמור, רק אתמול, שהיה לי יום ריק נטול עשייה של שהיה בבית. ואני שוכבת במיטה, מנסה לראות טלויזיה, ואז הם הגיעו אלי, הקולות בראש, צד אחד אומר לכי תאכלי, יש כל כך הרבה אוכל, משהו בקטנה לא ביג דיל, והקול השני שאומר תשארי במיטה, את לא צריכה את זה גם ככה אכלת אתמול הרבה.

ומתנהל בינהם וויכוח, כאילו אין לי שליטה על זה ואני רק עומדת ומסתכלת מהצד, מחכה לראות מי הצד שיכריע, מתפללת שהשני.

מצב כל כך שביר, כל כך מתסכל.

אני מנסה להתעלם מהוויכוח שלהם, להסיח את דעתי בטלויזיה, לכמה רגעים אני מצליחה, וזה חוזר, לא נותן לי מנוח, כמעט שעה הוויכוח הזה, הוא היה כל כך ממשי, כאילו יכולתי לראות אותו.

די במקרה אחד לא נעים, בשורה משמחת/לא משמחת, כדי להשבר ולקום בקפיצה למטבח.

דיברתי עם חברה שלי על לצאת בערב, ובראש הקונפליקט ממשיך.

התחלתי לבכות, הבנתי כמה אני חסרת שליטה מול עצמי, וזו המחלה שמשחקת בי כמו בבובה על חוט. 

פשוט להשלים עם זה שבסוף יקרה מה שהיא רוצה.

ונכנעתי, הייתי חייבת. אכלתי אכלתי אכלתי, וקדימה מתוקה, לשירותים להוציא הכל. 

הייתי עייפה, פיזית ומנטאלית. 

סיימתי בשירותים, הגרון שרף, הראש כאב, העיניים אדומות, רוצה רק לישון.

שכבתי במיטה, ופתאום דממה. המלאך והשטן הקטנים בראש שלי נעלמו. לאן הם הלכו? הרגשתי שלווה.

מה זה אומר עכשיו? שתמיד שאגיע למצב כזה אהיה חייבת להקיא? רק ככה יהיה לי שקט נפשי? אני לא רוצה. אני רוצה מלכתחילה להגיד "לא". נמאס לי כבר, נמאס לי, זה הורס לי את כל החיים.

אולי בפעם הבאה לא אכנע, ואולי אחרי כמה פעמים שאצליח להגיד "לא" השטן ירגע.