אתמול דפקתי הופעה והחלטתי שחייב להצטלם! אכן יצאו תמונות מוצלחות. ואולי עקב אופוריית האושר של יצאו תמונות יפות ויצאתי רזה. טחנתי כמו פסיכית!
מכל המנות פתיחה, מלא מלא שמן, כרובית מטוגנת וציפס וציפס בטטה ולחמים עם חומוס חצילים ועוד כל מני חרטא שהזמנו שם.
ומנה עיקרית? בטח שהמבורגר 250, גוואקמולי, מלא רוטב מוזר אבל טעים ששמו לי שם ויאלה בוא לאמא!
והקינוחים......... אך הקינוחים. זו החולשה שלי.
אני מסוגלת להזמין כמנה ראשונה עיקרית וקינוח-קינוח.
כמובן שנפלתי עליהם.
תמיד אחרי שאני אוכלת ברמות שהגוף שלי קצת מתקשה להכיל, הוא כאילו דורש ממני הרבה מים, הפה יבש, ואני מרגישה שאני מסוגלת לשתות נהר.
שתיתי איזה ליטר וחצי מים במהלך הלילה שרק הוסיפו על תחושת הכובד והכאב.
קמתי הבוקר עוד מפוצצת ונפוחה מליל אמש. שיט, ים. הבטחתי לאחי שאראה אותו גולש השבת, אחרי כמה חודשים שבהם די הזנחתי אותו כי במהלך השבוע אני בצבא ובסופשים נוסעת לחבר שלי.
חייב ללכת, שמתי בגד ים, שנאתי את זה, ומעל שמלה מתנפנפת כזו.
הלכנו לחוף של משפחות אז קצת פחות הפריע לי, ניצלתי את ההזדמנות להשתזף, הצבא הזה הפך אותה ללבנה כמו קיר.
ועכשיו חזרתי לי, שרופה ועדיין תחושה לא כיפית בבטן.
בים אכלתי קצת ענבים ומנגו, ועכשיו אחרי המקלחת הכנתי לי נס קפה עם פריכיות וקוטג. נוט מיי פייבוריט אבל אני חייבת להתאפס ולחזור לעצמי.
להעיף לעצמי מהמוח את החשיבה של זהו, עכשיו עליתי הכל בחזרה והרסתי הכל. כמו שלא מרזים ביום אחד גם לא משמינים ביום אחד.
למה אם אני אמשיך לחשוב ככה זה יתן לי לגיטימציה גם היום לאכול את כל העולם ואישתו. וכל השבוע של ההדממה הזו.
וזו לא המטרה שלי, סופש הבא הרי אני אצל חבר שלי, ואני צריכה להגיע כוסית אחרי שבועיים שלא התראינו.
תהיי חזקה סהר, תאכלי פחות השבוע, תתאמני יותר, את מסוגלת.