מתוך כך שפתחתי את דלת הארון החשוך

אחרי שנים של חולשה בהן כובד הדלת שמר אותי נעולה,

סגורה מן החוץ.

אור רב נכנס פנימה 

אוויר נקי מילא את החלל

ופסיעה רכה על האדמה שבחוץ הבהירה לי כך לפתע,

אין צורך לפתוח את דלת הארון כל פעם מחדש

אפשר פשוט לחיות,

את הארון להשאיר מאחור

אין צורך לשוב אליו בחששה בכל פעם שאדם חדש מגיע.

אפשר פשוט להניח

שהנני שקופה

ואוהבת את היותי כך

ואין לי עוד צורך להסתיר את שקיפותי בין קורות עץ 

ובין אלפי קולבים מכוסי מעילים.

וכשאת שם איתי זה אפילו לא משנה לי מה חושבים