 כינוי:
*H* בת: 37 Google:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 10/2009
מה בעצם
מבפנים זה צועק,
מבחוץ זה חושק,
מלפני זה, זה כבר לא רלוונטי.
אז מה בעצם נשאר לי?
אין לי כוח להזיז את עצמי.
אפילו להתעורר אני לא מצליחה.
אתמול היה לי שטפון בבית.
ירד לי מים מהתקרה, מהחורים של המזגן,
מהחור של המנורה ירד מים (!!).
התעוררתי בשבע וחצי בבוקר בבהלה,
לא הבנתי למה הרעש של המים נשמע כל כך אמיתי וקרוב אלי,
כל המיטה שלי מלאה מים. מעכשיו יש לי מיטת מים.
הרצפה מלאההה במים, עד הקרסול, (יש לי מרפסת בחדר וזה נסתם, אז הכל
נשטף לי לחדר).
יוצאת אל המסדרון רואה שבחדר של אחותי אותו הדבר, מים מהחורים של המזגן.
אצל אחי בחדר, עוד יותר גרוע שני חורים של מזגן, משניהם מים והמנורה,
כל הרצפה שלו בריכה.
במדרגות המים גועשים למטה, הרגשתי כאילו אני עוד שניה צריכה
לשים חליפת צלילה, ולקנות קנו, ופשוט לזרום למטה עליו.
יש לי תמונות אעלה אותם בשניה שיתאפשר לי.
יש לי הרבה תמונות שאני רוצה להעלות.
יש לי גם בשורה מאוד שמנה לבשר.
היא תבוא בהמשך.
| |
תכנונים
הרבה תכנונים מתבשלים לי בראש,
אני כבר סגורה בנתיים על אחד.
המשך יבוא...
| |
רגע שבירה
אני רק רוצה להיות עכשיו בבית, במיטה.
אני לא מרגישה טוב, לא מרגישה טוב נפשית.
בא לי לבכות, אני פשוט מרגישה את זה עולה לי בגרון.
אני לא רוצה להמשיך, אני רוצה להמשיך, אוף.
יופי הדמעות עולות.
למה אני כאן.
אני צריכה ללכת לפסיכולוג כבר, שכמובן
בטח יפנה אותי לפסיכיאטר, ומשם הכל יתגלגל.
אני לא מצליחה ליישר את המחשבות שלי,
הכל מבולגן, אני לא מצליחה לישון לעולם.
מה נסגר איתי לעזאזל.
למה זה מגיע לי, אני נשבעת
שהחלפתי את דרכי בחיים,
אני כבר לא בן אדם רע,
אני לא זונה יותר, לפחות משתדלת לא להיות נאצית.
אז נכון לא אכפת לי מאנשים יותר, בקושי אכפת לי
מעצמי. מה אני אעשה.
ואני מרגישה ריקה. כמובן.
מתי אני אמצא כבר משהו אמיתי.
| |
יום דיי דפוק
מאוד שקועה בעצמי. לא מצאתי זמן לכלום, יחד עם הכתיבה, שנעלמת ממני לאחרונה...האמת שיותר מלאחרונה.
היום היה היום הראשון ללימודים. ראיתי את כולם, הסתכלתי, לא היה לי אכפת כל כך, כמובן שהיה נחמד לראות את כולם,
אבל משהו היה חסר שם. חסר טעם כזה, משהו לא מוסבר. הרגשתי מוזר בין כולם. גילתי שהמורה שלימדה אותי יסודות הכתיבה (זאת שאמרה שאני צריכה לא לכתוב יותר כי אני מבישה את עצמי עם הכתיבה שלי , משהו בסגנון הזה), מלמדת אותי גם תסריט וגם פאקינג פרוזה, אז במקום להתעצבן, נשמתי פנימה, נשבעת לכם, זאת הפעם הראשונה שאשכרה ניסתי את זה. קיצר נשמתי ולא התעצבנתי, יצאתי החוצה לסיגריה, ואני פאקינג עברתי עכשיו לעשן ל,מ סופר לייט, כוסאמאמק, אין לי מספיק ניקוטין בגוף יותר. משמע שאני בן אדם עצבני יותר, והיום הזה נגמר בבאסה עצבנית, והתחיל סיוט.
אני יושבת בתחנת אוטבוס, בטלפון עם חברה, ופיתאום עוצר לי משהו "רוצה טרמפ", סבבה מישהו עצר ושאל, א. לא!@! ב. אולי אם לא היית בערך בן 50 זה היה פחות קריפי. בכל אופן עליתי על האוטובוס המסריח הזה (כן עליתי, אחרי הרבה מאוד זמן שאני לא), ואני הייתי עם שמלה, אז ניגש עלי מישהו דתי כיפה שחורה , מה שבא לכם. קיצר בא ואמר לי , "רואים לך את התחתונים" . אוקי, ו.. מה אתה רוצה ממני יא פרוורט, קיצר ירדתי מהאוטובוס בתחנה בא הוא ירד, הוא דפק הליכה דיי מהירה לגילו, מעניין למה.
בכל אופן בדרך הבייתה חשבתי כל הדרך על היום הביזארי שלי, ועל כך שאני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך ללמוד או לא, זה משגע אותי.
אני כל הזמן רוצה לעבור לחול ואני לא רוצה להיות פה, אני מתה לטוס לאנגליה עכשיו, לגור שם, כי אני אזרחית וזכאית ללימודים חינם אחרי שהייה של שנתיים. ושמעתי שהלימודי קולנוע ותסריט וכל זה ממש טובים שם, ואני ממש רוצה את זה.
אני לא רוצה לגור פה יותר, לא בא לי כבר, אני צריכה חופש מהעולם.
| |
דילמות
And I imagined honestly,
It gets you every time
תפס אותי חזק המשפט הזה, אני לא יודעת למה.
אני עדיין ערה מאתמול, סיימתי משמרת נוראית.
ילדים קטנים ומזיקים, זורקים שולחנות, הם שיכורים תחת.
אני צריכה להעיף אחד מהם ולצרוח כמו בהמה (אני אף פעם לא צועקת, אם אני צועקת המצב חמור),
אליהם, היה נוראי, פאק. בלתי ניתן לתיאור. למה אנשים ממשיכים להביא ילדים לעולם, למה..
בכל אופן...
עוד מעט מכסה את המינוס לחלוטין, עושר עילאי...מתחילה לימודים שוב פעם ביום שלישי..
ממש אין לי כוח לזה, אני לא יודעת מה לעשות, פאק. כל מה שאני רוצה עכשיו זה לטוס, זה לא עוזב אותי.
בחיים לא נתפסתי על משהו ככה זה דפוק לגמרי.
אני לא יודעת מה לעשות עם שנה הבאה, להמשיך או לא..שונאת את הדילמות האלו, בשבל מה צריך אותם בכלל.
בכל אופן יש לי שנה שלמה לחשוב על מה אעשה עם המשך חיי, נשמע כל כך דרמטי, אבוי.
חייבת להפסיק לעשן.
וזהו, אלא הם חיי, כל יום "הרפתקאה" אחרת.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
