 כינוי:
*H* בת: 37 Google:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 11/2009
בן אדם אחר
לראות דברים בעיניים אחרות,
חודשיים אני כמו גולם. לא מרבה לצאת, אולי אפילו לא יצאתי פעם אחת.
רק עבודה ובית, ובבית מעשנים כל ערב, ומנקים את הראש משאר העולם.
אבל בחודשיים האלה, או אולי יותר אין לדעת כמה זמן אני כבר עושה את זה.
נפקחו לי העיניים, החודשיים האלה ניהיו כל כך אינטנסיביים שזה לא יאומן.
התחלתי לחפור עם חברתי על חיינו, היא על שלה אני על שלי, הגענו לאולי יותר מ4000 תובנות בחודשיים האלה.
זה דפוק לגמרי, שזה מה שקורה לך שאתה באמת יושב ושובר את הראש, חושב על הפרטים הקטנים, מרגיש כמו האלוהים של עצמך.
ויש לך את מי לשתף,
שגם זה חדש לי, בחיים לא הרגשתי שאני יכולה לשתף, וגם היא לא אני משארת. תמיד הכל גורד מעל פני השטח, אף אחת מאיתנו לא חיטטה בחיי אחת של השנייה כפי שנעשה בחודשים האחרונים.
בנוגע לשותפות, באמת הגעתי למצב בוא אני אומרת הכל, אשכרה ה-כ-ל. סיפרתי את כל הדברים הקטנים האלה
שאנחנו עושים בחיי היום יום שאף אחד לא ממש שם לב אליהם, שהם הדברים הקטנים בינך לבין עצמך.
בין אם זה משהו כמו אני אוספת את השיער שלי שאני משתינה, או לזה שאני לא יכולה לנשום ליד אנשים שמגעילים לי תתחת ומעדיפה להחזיק את האוויר בריאות עד שילכו או עד שאעבור אותם.
כן, כן כולנו פסיכים, ולכולנו יש מחלות נפש קטנות שאנשים לא מודעים אליהם בכלל. לכולם יש את הריטואלים והמוזריות הקטנות שלהו.
הבנתי המון דברים, וברגע שהבנתי העיניינים ניהיו קלים יותר, מקלים יותר. דברים טובים מתחילים לקרות,
אבל זה כבר נושא אחר.
בכל אופן, כל עצם העניין של העישונים, פותח לך את האופקים, אתה נכנס למצב אחר,
אתה רואה דברים מהצד לפעמים, לפחות מרגיש ככה. אתה פיתאום זוכר איך הרגישה הסטירה ההיא שקבלת
בגיל 7. או זכרונות שהיו מודחים בפינות של המוח שתמיד היו שם, והבחנת בהם, אבל התעלמת, אתה פיתאום חושב אליהם, ולא מכחיש יותר, ורואה ומקבל את הדברים כפי שהם.
נהייתי בן אדם אחר.
| |
אמרתי
טיפש, סה"כ הסכמתי איתך.
אמרתי. שלך.
| |
למה אף אחד לא מאמין לי שאני צריכה פסיכולוג
אני תמיד מוצאת את עצמי חושבת על דברים טובים שקורים לי לאחרונה,
ואחר כך פיתאום שוללת את זה, כאילו זה אסור. כאילו אני יוצאת טיפשה אם אני אמשיך כך או כך.
אני תמיד משוטטת בין המחשבות שלי, ומגיעה לדברים הזויים לפעמים, או אפילו מסוגלת להגיע
למחשבה שמצחיקה אותי ובאמת לצחוק כנ"ל לגביי עצבות וכו'.
אני לא יודעת למה אני מקשה על עצמי כל כך, ולמה הביטחון שלי פיתאום החליט שהוא שואף לאפס..
אני לא יודעת למה אני אני עושה את זה . ואני מחטטת במוח כל כך כדי לחפש תשובה, ואני לא מוצאת
את התשובה הזאת, וזה הורג אותי.
למה אני גורמת לעצמי להרגיש טיפשה. למה אני לא יכולה לזרוק על עצמי סוג של זין, אני יודעת לעשות את
זה טוב מאוד עם שאר העולם.
ואז שוב פעם אני מאבדת את זה, ושחכתי בכלל שאני גרמתי לעצמי להרגיש טיפשה, ושוב פעם מגיעה
למחשבות, שכל כך באות בטוב. ואז עוד פעם אני מפרקת מחשבה. מפרקת אותי לגורמים קטנים, חושבת על כל דבר, מגיעה הכי לקיצוני אפילו משני הקצוות. ואז גורמת לעצמי להרגיש רע שוב פעם כי אני מוצאת סדק, או משהו לא טוב שעלול לקרות.
למה אף אחד לא מאמין לי שאני צריכה פסיכולוג?
| |
תמיד
תמיד בבוקר הוא היה נעלם.
הייתי מתעוררת למיטה ריקה עם מכתב בו היה כתוב, "מצטער מותק, הייתי, הלכתי". תמיד בבוקר הייתי מקבלת את אותה התחושה הריקנית הזו שלא הייתה נעלמת, תמיד שהייתי רואה אותו, הייתי מתמלאת שמחה עילאית. הוא תמיד היה אומר לי, "מותק, מה קרה? למה את מחייכת כל כך?", ותמיד הייתי עונה לו, אתה לא תבין, בוא נעזוב את זה.
הוא היה מגיע אלי, והיינו מתפרעים על הספה או על הרצפה, אפילו אתמול במטבח על השיש, ותמיד הוא היה ממלא אותי באושר.
בבוקר הוא לא היה שם, הוא היה משאיר לי פתק. תמיד היה מישהו אחר.
אני לא מבינה איך המשכתי ככה, אבל הוא עשה אותי מאושרת. כאשר היה מגיע שום דבר כבר לא שינה לי.
ככה עברו להם שנתיים תמימות, בהן הייתי משחק ביום ובלילה מלאה.
הוא היה מגיע, היינו יוצאים ובבוקר נעלם, חייתי בסוג של הרמוניה מכוערת.
| |
טיסה
כמה שהכל כל כך לא צפוי. הוא באמת לא צפוי.
אני אמורה לטוס מפה, אני עוזבת את הארץ. אני עדיין לא יודעת בידיוק מתי.
אבל זה אמור להיות בקרוב.
והכל התהפך עכשיו ומבלבל וכוסאמק.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
