 כינוי:
*H* בת: 37 Google:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
| 5/2009
לא בא לי להחליט
לא החלטתי עדיין, מה אני כן או לא אמורה לעשות.
לא בא לי להחליט, לא מתחשק לי עדיין, יש עוד זמן.
את האמת, אין לי כל כך הרבה זמן, דיי ,הכל עובר מהר,
חודש הבא אני בת 21, אלוהים ישמור, אני עדיין זוכרת בבירור,
את ימי המרד כאילו זה היה אתמול. משהו היה צריך לעצב אותי.
מה שהכי נוראי זה, אני רואה איך אני לעומת חבריי, אלא שבחרו להתבגר ואלא שלא.
ואני רואה הבדל דיי קיצוני, איך אני מגיבה לדברים ואיך הם,
גם כל הזמן מזכירים לי שאני כלבה חסרת רגשות, אז זה לא מוסיף
יותר מידי אושר על ליבי.
ולגביי הבחור, גם לזה אתן שיחליק, פשוט גם אותו אמחק מחיי,
הכי פשוט, לא? גם הוא יהפוך להיות עוד זיכרון חסר משמעות בחיי,
יש לי יותר מידי כאלה, יש לי יותר מידי דברים דבילים וטיפשיים וחסרי תכלית
שקורים כל הזמן בכל יום בכל שנייה.
זה הגיע למצב שחברים אומרים לי שרק לי דברים כאלה יכולים לקרות.
אין מה לעשות, החיים דינאמים ואין מצב בעולם שאני אוכל לשבת בבית
לעשות מאגיה שחורה ולנחש את עתידי.
אז יאללה סאמק, למי אכפת בכלל
| |
נפלתי בפח
הוא הגיע, ואני בטיפשותי נתתי לו לנשק אותי,
מה חשבתי לעצמי לעזאזל.
והיום, כלום, מה חשבתי לעצמי.
| |
גופות
נסעתי עכשיו בזה הרגע לכפר יונה, ופאקינג היה אשכרה כמו בסרטים מלא משטרה,
ומסביב ניילון כזה אדום שמסמל לא לעבור, ועל הרצפה מונחת פאקינג גופה!, גאד דאמיט פאקינג מישהו מת
שוכב על הרצפה מול העיניים שלי, הוא היה מכוסה חלקית בפלסטיק לבן.
מיי גוד.
| |
מיום ליום הלב מתקשה
גם כאשר הכול מיישר קו, עדיין תמיד יהיו גבשושיות באמצע.
וכמובן שחשבת שהכול טוב, תמיד יהיה משהו שידפוק את הרגע.
ותמיד שחשבת שהיכרת מישהו, מסתבר שאחרי שנים אתה לא באמת יודע הכול.
ואם תמיד חלמת, אז אולי כדי שתחדול.
מיום ליום הלב מתקשה והופך יותר ויותר מאבן, עוד מעט לא ישאר כלום,
ושום דבר כבר לא יוכל חדור את ליבי.
אז אל תטרחו אפילו, כי אני בהחלט לא אטרח, גופי מתאבן, זה פשוט כך.
אני מתחילה להרגיש סלעים במקום דם, ומפסיקה להרגיש את מה שאמורים להביע.
צוחקת כי צוחקים, ולא כי אני באמת יכולה, אני אפילו לא זוכרת איך בוכים, ואיך זה קורה.
אני סביב אנשים, אבל מרגישה ריקנות, וחוסר שליטה במחשבות טורדניות, שאחר כך
הופכים לחלומות שרודפים אותי אפילו בחלימה בהקיץ,
אל תטרחו כי בסוף אתם תפגעו.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
