שאיפות, הדמנויות ומה שביניהן

אז נושא קצת כאוב,

כך בין לילה עסקים קמים ונופלים.

בישראל של היום לא פשוט, באמת צריך לחשב כל צעד הכי קטן שיש.

וזה חשוב, השכלה פיננסית היא מצרך שצריך להיות בכל בית.

לא לחלקינו, לכולם. חובה. להשיג. השכלה. פיננסית.

באמת, זה עיניין של חיים ומוות.

אחרי שמגיעים לשפל המדרגה, למצב שלא מצליחים להוציא שקל.

זה הזמן הכי טוב להבין את השיעור.

לא להתרשל בדברים שקשורים לכסף.

לאותם אנשים שמפחדים מהמילה "כסף", תתתעוררו בבקשה.

כסף הוא אמצעי חשוב ביותר! בכסף אנחנו קונים לחם, בכסף אנחנו משלמים שכירות.

למי שאין כסף לא יכול לעשות את הדברים האלה.

אז להגיד "אני לא אוהב כסף, אני לא אוהב לדבר על כסף."

בולשיט.

כולנו צריכים ורוצים כסף. אם זה בשביל לחיות את החיים הפשוטים ואם זה פשוט בשביל לפנק את עצמינו.

אפילו בדבר הכי קטן כמו נגיד ללכת עכשיו בתקופה הזאת.

ובא לך סופגניה עם שוקולד וניל ופיצפוצים שחורים.

ככה פעם ב... להתפנק.

אז בבקשה נא להתעורר. לא לפחד מכסף.

ואני אכתוב מלא כסף כדיי שיבינו.

כסף הוא לא רע או טוב. הוא בסה"כ אמצעי להשיג מטרות.

אם זה להשיג השכלה, משלמים ב... הפתעה! כסף!

אז זה קטע כזה שלהכל צריך כסף, אבל כסף זה רע.

כסף לא נכלל בכלל בקטגוריות של טוב או רע.

כי בעזרת כסף ניתן לעשות דברים.

כסף לא בוחר צד.

אנחנו הם אלה שבוחרים את הצד.

אז כסף זה דבר נהדר. בכסף אפשר לנסוע באוטובוס, אפשר לטוס לחו"ל, אפשר לקנות מתנה למישהו, אפשר לתרום, אפשר להאכיל חתולי רחוב, אפשר לעשות כל דבר שתבחר לעשות איתו! אפשר לעשות עם כסף הרבה מאוד טוב בעולם!

כולנו חייבים לקרוא ספרים.

רובינו כבר לא לומדים משהו כלשהו במהלך חיינו.

נכנסנו לאיזשהי שגרה שכזאת שלא מאפשרת באמת למידה ביום יום.

ולכאן נכנס הספר, הוא מלמד אותנו למרות שאיננו כבר לומדים(הכוונה במסגרת לימודית מוגדרת)

ספרים מעשירים אותנו, מלמדים אותנו, מראים לנו סיטואציות שונות שאולי מעולם לא נפגשנו בהם בעבר(אולי נפגש אולי לא).

ספרים זה הדרך שלנו להכיר אנשים גדולים מהחיים, ששינו ועשו דברים קצת אחרת.

לכתוב ספר זה לא קל, לכתוב מאמר זה לא קל, לכתוב בצורה כזאת שאנשים אחרים יבינו זה לא קל.

לכולנו יש שפה שונה שאנחנו מדברים ומשתמשים בה ביום יום שלנו.

לכן לפנות לחתך כל כך גדול של אוכלוסיה זה לא קל.

אבל אכן אפשרי.

זאת אומנות לכתוב ספר, גם אם הוא אנליטי, כי הוא צריך להתאים לאנשים.

ולא משנה כמה האנשים יהיו יחסית "דומים" כל תפוח הוא תפוח בפני עצמו.

אני משתדלת לקרוא ספר בשבוע, בפועל זה לא תמיד יוצא, "בשל החיים".

המינימום הוא ספר בחודש, לרוב ספרי התפתחות אישית.

הרעיון בקריאת ספר בעצם היא לגרום לראש לחשוב, רובינו נמצאים באיזשהי שגרה.

השגרה הזאת לא מקדמת אותנו לאנשהו כי היא חוזרת על עצמה יום אחרי יום, ויותר מזה השינוי הכי גדול שעושים בדרך הזאת זה "מה נאכל לארוחת צהריים" במידה והמשרה היא לא משתנה על בסיס יום יומי.

מה שצריך בעצם זה תמיד להפעיל את הגלגלים כדיי לשמור על מוח צלול.

לשאוף לראות יותר, להצליח לראות יותר, להקשיב ליותר, לקלוט יותר.

וגם רובינו רוב הזמן בדרכים, אז למה שלא "נבזבז" את הזמן הזה של הדרך בקריאה!

אז לכו לחנות הספרים הקרובה ורכשו לכם איזשהו ספר,

אם צריכים המלצות לגבי ספרים שחובה לקרוא להשכלה פיננסית, ניהולית, התפתחותית, אני הכתובת(:

יום טוב!

המלצת היום:

כאן זה בית לראות איך אפשר, למרות שקצת הרבה קשה ודברים לא תמיד הולכים בדרך שהכי היינו רוצים שילכו תמיד להשאר אופטימיים.

אז היו בשורות טובות, שהתבררו ללא כל כך טובות, אבל ממשיכה לראות ולבדוק.

דברים הריי חייבים להסתדר,

אבל הראש לא פנוי עד שאין טיפה של שקט.

אפילו הטיפה הכי קטנה.

אבל אסור לאבד את האמונה, ולא לדרוש פחות מכמה שאתה שווה.

בהרבה מקומות יהיו אנשים שלא מכירים אותי שיגידו שאני מבקשת הרבה יותר ממה שהשוק מציע.

זה יפה וטוב, אבל אני יודעת כמה אני שווה. יהיו הרבה אנשים שיבקשו או יסכימו על הרבה פחות.

אבל אז גם בעל המקום יקבל הרבה פחות. השאלה הנשאלת אם בעל המקום רוצה אנשים שימשיכו איתו לטווח הרחוק.

אם הוא רוצה אנשים שיקדמו אותו וירצו בהצלחה של החברה עצמה.

כשהייתי בתיכון היתה לי מורה לספורט, שהיה תרגיל מסכם בספורט של איזשהו ריקוד כזה, ובבית ספר פחות הייתי בקטע של להציג ולרקוד וסרבתי לבצע את התרגיל.

אבל בשיעורים עצמם הייתי תותחית, השתתפתי בכולם, עברתי את כל המבחנים הפיזיים ורק את זה לא עשיתי.

אז בסוף השנה המורה באה אליי ונתנה לי את האופציה לבחור לעצמי את הציון.

שאלה אותי, "כמה את חושבת שמגיע לך?"

באותה תקופה יכולת הערכה העצמית שלי היתה ברצפה ולא הערכתי את עצמי מספיק. באופן כללי בכל דבר שעשיתי.

לא באמת השקעתי מחשבה בתשובה, עניתי לה אני לא אשכח את זה בהתאם למה אני חושבת שהיא היתה חושבת.

ומכאן יצאתי מנקודת הנחה שאני יודעת מה היתה המורה חושבת. 

ועניתי "75" עד היום אני חושבת שזה לא מספיק לכמה שבאמת הגיע לי. אבל זה היה.

מכאן רציתי להגיד שרובינו גם לא מעריכים את עצמינו כמו שצריך.

כי סוג של מדכאים אותנו בבית ספר לבינוניות. לצערינו.

כי הרבה עובדים "פשוטים" מקבלים שכר "פשוט" שלא מניע אותם לשאוף ליותר.

הרעיון הוא באמת להניע את הכלל להשיג יותר, לעשות יותר.

וכשהעובד "הפשוט" מרגיש שהוא מוערך(ולרוב זה בהתחלה בעזרת שכר) ובהמשך גם בעזרת מילה טובה וכדומה על העבודה.

אז הוא ירצה להשאר וישאף גבוה. שיהיו לו אופציות להגיע רחוק יותר ולקדם את עצמו ואת החברה כולה.

רוב העסקים הקטנים וגם הגדולים לא מבינים את זה.

הם מסתכלים על עובדים כאל פס ייצור שכזה.

בסופו של דבר לא מקדם לא אותם ולא את העובד שלהם.

השאיפה היא בעצם ליצור לעצמך צבא של אנשים שגאים לעבוד במקום שהם עובדים

ורוצים בהצלחת המקום, כי כשהמקום עובד ומצליח ומתקדם גם הם מצליחים.

הרעיון בסופו של דבר זה להניע.

למצוא מה מניע כל עובד ועובד ואיך מביאים אותו להצלחה על פי מערכת האמונות של אותו עובד שזאת הצלחה בעיניו.

כל אדם באשר הוא רוצה להרגיש שמעריכים אותו ואוהבים אותו והכי חשוב שרואים ושומעים אותו.

וכאן בעלים ומנהלים אנחנו נכנסים לתמונה.

השאיפה שלי בחיים בסופו של דבר זה לעזור לאנשים לייצר הצלחות, בכל דבר שיהיה.

שהם ירגישו מעורכים.

שאנשים יחזרו להאמין בעצם.

כי הרבה פעמים אומרים, לא תקבל את מה שאתה מבקש בחיים.

ואני לא מאמינה בזה.

כי מי שמאמין בעצמו אבל באמת מאמין יקבל הכל.

אז לסיכום,

תאמינו בעצמם ותדרשו יותר - במידה וזה באמת אתם מאמינים שמגיע לכם יותר.

עד כאן הייתי.

רעות(: