בכל פעם שאני רוצה לכתוב, אני נתקעת.
כל משפט מתחיל ב'אני', מחיל 'שונאת', מרגיש מאוס.
לקחתי כאתגר.
המחשבה על זה שהמוות שלה, המוות הברוטאלי שלה, הפך להיות חוויה מעצבת בחיים שלי
מכעיסה אותי.
עזות המצח, היוהרה, החוצפה, האנוכיות שבלספח את זה לסיפור חיי.
היא עברה תופת
היא הייתה לבד
היא פחדה, כעסה, התייאשה
ונשארתי להתהלך בעולם ולספר לכל מי שמתעניין, גם אם בצורה השטחית ביותר, שלי נשאר חור בנשמה
מצביעה בגאון וכאב על סיכות העיטור
שרדתי את איימות 2003-2008 ואת המפח הגדול של 2023.
איך הגאנד פינלה שלה, הפך להיות בעצם שלי?
ומי בדיוק אני חושבת שאני?
מה הייתי בשבילה?
מה עשיתי בשבילה?
איפה אני הייתי בכלל?
מי אני שאקח את הסיפור שלה ואהפוך אותו לסיפור שלי?
אני שנטשתי, שעזבתי, שכעסתי, לא תיקשרתי, לא הסברתי,
נלחמתי
לא מספיק
ויתרתי
ועכשיו אני לוקחת קרדיט?
הנה אני, עדיין כאן, חזקה מתמיד, שורדת את המוות שלה
מי אני?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: