לא יצאתי מהבית בשלושת הימים האחרונים ולא דיברתי עם איש, מלבד יוסי מהבנק שהתקשר לשאול מה הולך. ביקשתי את הזמן שלי לבד ממ׳ כי חשבתי שזה הדבר הנכון אבל אתמול בלילה בזמן ששכבתי במיטה לפתע הרגשתי כל כך מטומטמת, איך הצלחתי ככה להערים את עצמי? איך נפלתי בפח שטמנתי לעצמי?

הייתי לחלוטין משוכנעת שמה שאני זקוקה לו הוא את זמן המתוק שלי להיות לבדי, חשבתי שזו תהיה הזדמנות מצוינת עבורי לחזור לעצמי הפחות עצובה אבל כל מה שעשיתי היה לקח צד אחורה ולשקוע עוד יותר עמוק בבוץ של עצמי, בתוך הראש שלי המשכתי לנהל את השיחות שהייתי מנהלת עם מ׳ אילו היה לידי, הכל הרגיש נכון עד לרגע שהבנתי שזה לא, הזלתי דמעה אפילו, לראשונה מאז שחזרתי לקחת נוגדי דיכאון.

מה קורה לי?

אני מרגישה כל כך לבד, אני מרגישה חסרת מטרה, אין לי מוטיבציה, אני מרגישה שאני מסוגלת לפעול רק בדרגה ההנמוכה ביותר של להתעורר-לאכול-לבדוק מה חדש באסוס-ללכת לישון, כל מה שמעבר לא מרגיש כמו חלק ממני, אני לבד ואין לצידי אף אחד, אין לי עבור מי להיות מעבר, הפסקתי לדבר עם עצמי כי אני משעממת את עצמי.

לפני שנים שכשהייתי חושבת על לסיים את חיי הוטרדתי ממחשבות כמו מה יהיה עם הורי שידאגו לי, איך סבתא שלי תעמוד בזה עם הלב שלה? זו הייתה המניעה שלי אז, כיום זה שונה, להתאבד עכשיו מרגיש לי פשוט מביך, מה קשור להתאבד פתאום באמצע התואר ככה משום מקום? כמה טרחה ביוקרטית זה יעשה, מסמכים עד להודעה חדשה, מה יקרה עם הלימודים? האם יחולו עלי אותן התקנות כמו אלו שהחליטו לנשור מהלימודים? האם אהיה מחויבת לשלם על הסמסטר הזה? מה יקרה עם המינוס שלי בבנק? איך בדיוק המתרגלים והמרצים שלי יגלו על העניין? ימשיכו לקרוא את השם שלי עד סוף הסמסטר ויגישו אותי על אי מילוי חובות בקורס? איך מ׳ יגלה? מי יספר לו? לא ההורים שלי הרי, הם לא מכירים אותו, אין להם את המספר שלו. כמה טרחה. אני שונאת להיות טרחנית, אני שונאת להיות מוקד תשומת לב המינורית ביותר, וזו המניעה שלי עכשיו, עצוב כן, מאד עצוב.