נכנסנו עמוק יותר לכפר, כבר היה קשה יותר לראות את היער מהמקום הזה. הגענו לאזור בו לא היו בתים, רק חנויות ודוכנים. "זה מתחם הבילוי שלנו, יש פה הרבה מסעדות, חנויות או סתם מקומות לשבת בהם" אמרה ג'ניפר.

החנויות לא היו מזמינות, לא כמו בעיר לפחות שם הכל היה נוצץ ומושך, אבל גם ככה זה לא עניין אותי במיוחד. הבחנתי ביותר אנשים משהיו בדרך לפה, לא יותר מידי אנשים, אבל בהחלט הרבה יותר מכמות האנשים שראיתי בשבוע האחרון.

נכנסנו לכמה חנויות, ג'ניפר בעיקר התלהבה מה'בילוי' הזה והחריכה אותי למדוד את כל הבגדים שאהבה, היה לה טעם טוב אין ספק, אם הייתי בעיר בהחלט הייתי נעזרת בה כשהייתי הולכת לסיבוב קניות, אבל פה זה פשוט לא מעניין אותי.

הבגד היחיד שגיליתי בו עניין היה שמלה ארוכה בצבע לבן קרם שהייתה בעלת כתפיות ספגתי, היא נחה על הגוף בקלילות, צמודה מעט באזור המותן, זה היה הדבר היחיד שאני בחרתי וג'ניפר מרוב התלהבות אפילו לא בדקה את המחיר ורצה לשלם עליו לפני שאני אתחרט.

כשהיינו בדרכנו חזרה כל אחת מאתנו החזיקה כמות לא קטנה של שקיות, "היה הרבה יותר נוח אם היה לך רכב" מלמלתי

ג'ניפר בתגובה צחקקה, "אין פה כל צורך ברכב, הכפר הזה קטן כל כך שאפשר לחצות אותו מקצה אחד לאחר ברגל, חוץ מזה שעם הזמן תראי שרמת הכושר שלך תשתפר וההליכה הזו תהייה שטויות" היא אמרה ולפני שהספיקה לפתוח את פייה ולהוסיף על דבריה משהו במבטה השתנה והיא שתקה. כיווצתי את עניי בבלבול וניסיתי להבין מה גרם לה לשתוק – דבר שגם במעט הזמן שאני מכירה אותה אני מבינה שלא אופייני לה

הסתכלתי לכיוון בו התחמקה מלהביט וקלטתי בחור שצועד מולנו,

"ג'ני, מה נשמע?" הוא נעצר בדיוק מולה ולבש חיוך ידידותי. הוא נראה פחות או יותר בסביבות הגיל של ג'ניפר, שיערו החום היה קשור בקוקו קטן ועניו הכחולות לא נחו מלהביט בה. הוא היה מרשים מאוד, גם בלבושו הפשוט, גבוה אפילו יותר מג'ניפר ובעל מבנה גוף שרירי, אך לא יתר על המידה.

"מאט, הכל בסדר" היא חייכה ונראה כאילו לא מצאה את המילים להגיד, הרמתי גבה – יכול להיות שהיא דלוקה עליו? "מה אתה עושה פה?"

מאט, שנראה קליל לחלוטין ולא לחוץ כמו ג'ניפר, הרים את השקית בידו, "משהוא צריך לקנות קצת אוכל לבית" גיחך, "אם הייתי מסתמך על ריילור היינו חיים על חטיפים שג'אנק פוד"

ג'ניפר צחקה, תגובה שהייתה מעט מוגזמת ממה שהייתה צריכה להיות. "מזל שיש לו אותך"

מאט חייך חיוך קטן ואז נזכר סוף סוף להתייחס גם קצת אליי, "זו הבחורה החדשה?" שאל כשבחן אותי במהירות והחזיר את מבטו לג'ניפר

"כן" אמרה ג'ניפר בתמצות,

"היא הגיעה לפני שבוע וכבר עומדת על הרגליים, חתיכת השג" הוא אמר ושוב הפנה את מבטו אליי, "האמת שרציתי לקפוץ לראות מה איתך, אבל הייתי בטוח שאת עדיין משתקמת"

חייכתי חיוך שקרי ולא עניתי, למה שהוא בכלל יקפוץ לראות מה איתי? אני הריי זרה לו לחלוטין,

"אני אבוא כנראה במהלך השבוע, אם זה יתאים לכן כמובן" אמר בנימוסים שגרמו לי לרצות להקיא

"כמובן, מתי שרק תרצה" מיהרה ג'ניפר להגיד, "מאט הוא חלק ממנהיגי הכפר, כל פעם שמשהוא ננשך המנהיגים באים כדי לקבל את פניו" הסבירה – כי היא בניגוד אליו מתחשבת בבורות היחסית שיש לי בנוגע למקום הזה, כלומר ידעתי שהכפר מנוהל על ידי כמה 'מנהיגים' אבל איך אני אמורה לדעת לעזאזל שהוא חלק מהם?

"אני תמיד שוכח שהחדשים לא מכירים שום דבר. אפילו לא הצגתי את עצמי, שמי מאט אלדה" הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי. הסתכלתי על ידו למשך כמה שניות ולבסוף הושטתי לו את ידי, לאדם שאבי שאף כל כך להרוג, אחד המנהיגים שלהם, ואני לחצתי את ידו.

הוא המשיך להביט בי, ואז הבנתי שהוא מצפה לשמוע את שמי, אבל אני לא יכולה לתת לו את שמי, לא את השם האמיתי שלי לפחות, ועדיין לא חשבתי על שם אחר.

"קלייר" אמרתי לבסוף, שנאתי שנתנו לי כינויים וקיצרו לי את השם, אך הפעם זה הדבר היחיד שעלה במוחי.

"קלייר?" שאל לשם המשפחה שלי

"קלייר, רק קלייר" מיהרתי למשוך חזרה את ידי ממנו והתבוננתי בג'ניפר שחייכה לעברי בעידוד, "אנחנו יכולות לחזור? אני עייפה"

"בטח" אמרה ג'ניפר

"אני אלווה אותכם, גם ככה סיימתי פה" מאט אמר ואני גלגלתי עניים, הוא חייך לעבר ג'ניפר שאפילו לא שם לב.

הדרך חזרה הייתה שקטה, לפחות בשבילי, מאט וג'ניפר דיברו קצת, כלומר מאט דיבר וג'ניפר בעיקר הייתה מובכת, היא לגמרי דלוקה עליו.

נשמתי בהקלה כשסוף סוף ראינו את הבית באופק, "תודה על העזרה" אמרה ג'ניפר ולקחה מידו את השקיות שעזר לה לסחוב – למרות ששקלו כמעט כלום – וחייכה

"בכיף, שמחתי לעזור" אמר מאט, ובאותו הרגע ידעתי שאני צריכה ללכת, גם ככה השניים האלה בכלל לא יבחינו בכך,

"באמת הגיע הזמן!" קול זר עצר אותי מלעשות צעד, שלושתנו הסתובבנו לעבר בית השכן, שם פתח עמד בחור. הוא נראה כמו העתק של מאט, רק צעיר יותר, ומעט יותר מחוספס. שיערו החום היה קצר, על פניו היו מעט זיפים, עורו שחום, הוא היה גבוה ומבנה גופו רחב ושרירי, אך פחות ממאט.  "אולי במקום להטריד את הבחורות תכנס פנימה ותרגיע את הזאבה שלך?! היא התחרפנה לגמרי ואני לא הבייביסיטר שלה!" הוא היה עצבני, מה שהקנה לו מראה סקסי אפילו יותר,

מאט נאנח, "אני מצטער" אמר לנו וחייך חיוך מעט נבוך, "זה אחי הקטן, ריילור. יש לו ימיים כאלה" הוא הפנה את מבטו לריילור,

אם זה אח שלו, זה אומר שהמאט הזה הוא השכן שלה? זה עם הגינה המתה? הוא והאח העצבני הזה שלו? מעולה, ממש מעולה.

"אני מתכוון לזה מאט! אם אתה לא משתלט עלייה תוך חמש דקות אני בועט אותה החוצה!" ריילור שילב את ידיו בעצבים

"אתה יכול להפסיק עם העצבים ולבוא להכיר את השכנה החדשה שלך?" מאט צעק לעברו חזרה, נראה כאילו רק עכשיו העצבני הבחין שיש עוד אנשים שעומדים עם אחיו והפנה את מבטו אליי.

ואוו.

העניים שלו, הן היו פשוט מדהימות, צבען האפור חדר אלי אפילו עם המרחק שהיה בנינו, עוטף אותי במין חמימות לא ברורה וממלא את גופי. פניו התרככו פתאום וגופו נראה רפוי יותר ומשוחרר, הוא כיווץ את עניו, מבולבל מההרגשה המשונה הזו בדיוק כמוני.

מה זה לעזאזל? כבר ראיתי בחורים חתיכים בחיים שלי, אבל לאף אחד הגוף שלי לא הגיב ככה, אפילו לא לאדם. לא יכולתי להזיז ממנו את מבטי, לא יכולתי לנתק את הקשר הזה, לא יכולתי, או שלא רציתי, אני לא יודעת אבל לעזאזל זה הרגיש טוב.

הוא היה זה ששבר את הקשר כשהזיז את מבטו הצידה ואז הסתובב חזרה לבית וטרק את הדלת בלי לומר מילה.

כנראה שטעיתי בנוגע להרגשה שלו, כנראה שזו רק אני.

מאט נאנח שוב, "מצטער גם על זה, כדי שאני אכנס, שיהיה לכן יום טוב" הוא אמר ונכנס לביתו.

הבטתי בג'ניפר בהרמת גבה, "אז? אתם יוצאים או משהו?"

לחייה של ג'ניפר נעשו ורדרדות כשהיא הפנתה לי את גבה ונכנסה הביתה, "לא מה פתאום"

חיוך קטן עלה על פניי, נו באמת היא יותר גרועה מנערה בת 17 שדלוקה על החתיך של השכבה בסתר, "למה לא? נראה שהוא בעניין"

"הוא לא בעניין, סמכי עלי" אמרה ואכזבה מסוימת נשמעה בקולה. היא הלכה לחדר שבו אני הולכת לחיות את החיים החדשים שלי והתחילה לסדר את הבגדים בארון

"בחייך, הוא לגמרי קרקר סביבך, זה שקוף לגמרי" נשענתי על משקוף החדר והבטתי בה, "מה הקטע? הוא שבר לך את הלב או משהו?"

"הוא לא שבר לי את הלב קלייר" היא שלחה בי מבט מהיר, "הוא לא מסוגל לשבור למשהיא את הלב, הוא טוב מידי בשביל זה"

גלגלתי עניים, "אז?"

היא שתקה כמה שניות, נושכת את פנים השפה שלה, מתלבטת אם לספר לי או לא, "הוא מושלם. מושלם מידי, הוא אחראי ומסודר, הוא מלא ביטחון עצמי, חזק, אכפתי, נראה טוב. יש סיבה שהוא אחד מהמנהיגים, במיוחד בגיל צעיר, אבל הוא פשוט מושלם לתפקיד הזה כי הוא עצמו-"

"מושלם?" השלמתי אותה בחצי גיחוך

ג'ניפר חייכה, "הוא לא בשבילי"

"למה?" שאלתי שוב

"כי אני לא מושלמת"

משכתי בכתפיי, "אני לא מכירה אותך בשביל להגיד לך אם את צודקת או לא, מה שאני יכולה להבטיח לך זה שאף אחד לא מושלם" אמרתי באדישות, כי בסך הכל ממש לא מעניין אותי מה הבעיות שלה עם עצמה, "העניין בזוגיות זה להכיר בשריטות אחד של השנייה ולקבל את זה. לפחות ככה אני רואה את זה"

ג'ניפר פסקה במעשייה ושלחה לעברי מבט שלא היה לי ברור, "בת כמה את?"

כיווצתי את עניי, "19"

"יש בך בגרות מסוימת שלא יצא לי לראות אצל בנות בגילך, במיוחד לאחר שעברו שינוי כזה גדול"

גלגלתי עניים, היא מסתכלת עלי במין גאווה כזאת כאילו הייתי התינוקת שלה ודיברתי בפעם. "אני לא התינוקת שלך"

הפעם זו היא שהייתה מבולבלת, "מה?"

"אני לא התינוקת שלך, אני בחורה וכן יש לי אופי ודעות, אז אל תסתכלי עלי כאילו רק עכשיו יצאתי לעולם ואת מדמיינת איך אני אסתגל, אני מכירה את העולם הזה ואני מכירה את עצמי והשינוי הזה אולי שינה את הגוף שלי אבל הוא לא שינה את הזהות שלי" אמרתי בכעס

היא שתקה לכמה שניות, "אוקי" אמרה לבסוף וחזרה לסדר את הארון. לא ידעתי אם היא נפגעה מדברי, אבל מה זה כבר משנה?

הסתובבתי והלכתי למטבח. לא ביקשתי להיות פה, לא ביקשתי לעבור את השינוי הזה ולא ביקשתי אותה בתוך אחראית  אז אין שום סיבה שאני ארגיש רע בגלל מה שאמרתי לה. היא לא המשפחה שלי ואני לא חייבת לה כלום.

מילאתי כוס מים והסתובבתי חזרה לחדר שפתאום גלי חום תקפו את גופי, כאב עז התפשט בתוכי, ראשי הסתובב, הכל הסתובב, רגליי רעדו ולפני שהספקתי להבין הכוס נפלה והתנפצה על הרצפה וגופי התמוטט על הזכוכיות. צעקתי, צעקתי כל כך חזק, צעקתי עד שהפסקתי לשמוע את עצמי צועקת, הכל התערפל ונעשה שחור. 

"הגוף שלך מתרפא בצורה מדהימה, רק אתמול עוד היית מכוסה שריטות, אבל עכשיו אחרי שהגוף שלך צבר קצת מנוחה הוא מתחזק" אמרה ג'ניפר בהתלהבות כשהי בודקת את זרועותיי, גבי, כתפיי ובטני. "זה מדהים" היא אמרה ותפסה בעדינות את הרגל שלי, מורידה את התחבושת וחושפת את השריטות העמוקות שגרם הזאב

"למה זה לא מתרפא במהירות?" לפי מה שאני יודעת הגוף של אנשי הזאב מתרפא במהירות רבה יותר מאנשים רגילים, אבל זה לא נראה כאילו הוא הולך להתרפא בקרוב

"לפצע שנגרם מהנשיכה לוקח הרבה יותר זמן להתרפא, זה טבעי לגמרי" אמרה ולקחה את המשכה שהניחה קודם על השידה. בחנתי איך אצבעותיה עוברות על הפצע, זה מעט צרב

"זה לא נראה כמו נשיכה" ציינתי, "זה נראה יותר כמו שריטות"

"כן, את צודקת, זה באמת לא נשיכה" אמרה בפשטות

תקווה קטנה מלאה את גופי, "חשבתי שמשתנים רק מנשיכה, לא שמעתי על אף אחד שהשתנה בגלל שריטה, עמוקה ככל שתהייה"

"גם אני לא" הסכימה איתי ג'ניפר והחלה ללפף סביב רגלי תחבושת חדשה ונקייה,

"אז אולי אני לא משתנה? הריי גם אין לי זאב בכלל, יכול להיות שאני עדיין אני? אני עדיין אנושית?" התרוממתי טיפה יותר, נועצת בה את עניי ומתפללת שתאשר את דבריי

"קלריסה גם אנשי הזאב אנושיים. אנחנו אומנם חזקים יותר, מתרפאים מהר יותר ויש לנו קשר מיוחד עם הזאב שלנו, אבל אנחנו מרגישים וחווים בדיוק את אותם דברים" היא אמרה ומצאתי את עצמי נלחמת בדחף לגלגל עניים, לא חיפשתי הרצאה ולא ביקשתי שתנסה לשכנע אותי שאנשי הזאב שחונכתי כל כך לשנוא הם אנשים טובים ונורמטיביים בסך הכל. אני יודעת מי הם, אני יודעת מי אני, אני רק רוצה לדעת אם עדיין נשארתי אני. "בכל מקרה, אף פעם לא נתקלתי במקרה בו אדם השתנה לאדם זאב שלא מנשיכה" היא המשיכה לאחר כמה שניות שבהן כנראה ציפתה לתגובה כלשהיא ממני שלא הגיעה, "אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות, הגוף שלך השתנה, אולי קשה לך לעכל את זה עדיין, אך ברגע שתסכימי לקבל את עצמך תתחילי להרגיש בשינויים"

נאנחתי בשקט, "אבל לכל אחד ממכם יש זאב, אפילו לך, לי אין"

"עדיין" היא נעמדה וסידרה חזרה את כל המישחות והתחבושות לתוך הארקה לעזרה ראשונה שלה, "זה לוקח זמן, זה גם טבעי" ובדברים האלה יצאה.

נאנחתי, הפעם בקול. לא הסכמתי להאמין שאלה יהיו החיים שלי מעכשיו, לחיות בניהם, להיות אחת מהם, זה לא הגיוני, פשוט לא.

קמתי מהמיטה לראשונה מאז שהגעתי הנה, רגלי עוד כאבה מעט כשדרכתי עלייה בפעם הראשונה, אבל חוץ מזה לא הרגשתי כאילו שכבתי במיטה הזו שבוע בלי לזוז. התקרבתי לחלון הגדול והזזתי הצידה את הווילון, חושפת לעניי את יופיו של הכפר, טוב בדבר אחד אני חייבת להודות, הכפר הזה מדהים ביופיו. למדתי על הכפר הזה כל כך הרבה, אני יודעת בדיוק איפה נמצא כל דבר ודבר, למה מיועד כל מבנה, ובכל זאת לראות את הכפר הזה מבפנים זה היה שונה לחלוטין ממה שחשבתי. הוא היה צבעוני כל כך, מלא חיים עם כל היער שהשתלב בתוכו, פראי כל כך, אפילו מעט קסום.

ובכל זאת העדפתי לחזור הביתה.

התרחקתי מהחלון והתהלכתי בחדר, עוברת באצבעותיי על כל הספרים שנחו בספרייה, מנסה לקלוט כמה שיותר שמות, אחר כך הלכתי ליד השולחן, מעבירה את אצבעותיי על העץ המגולף, ואז הולכת לארון. פתחתי אותו בלי לחשוב פעמיים ולפתע ראיתי את דמותי מביטה בי, טוב גרסה מעט שונה של דמותי. בגב דלת הארון תלויה מראה ארוכה, לאחר שבוע שלא הבטתי בעצמי לא ציפיתי למצוא הבדל גדול כל כך, אך ג'ניפר צדקה, הגוף שלי באמת השתנה.

שיערי החום התארך עד כמעט אמצע הגב, הוא גלי ומלא ברק שנראה כמעט אדמדם. צפורניי התארכו, עורי נעשה חלק יותר, אפילו מעט בהיר יותר, עניי נראו גדולות וירוקות יותר, או שאולי זה סתם נראה לי כי פניי היו רזות יותר ומעט חיוורות. שנאתי את המראה החדש שלי, שנאתי את זה כל כך. מיהרתי להתרחק מהמראה התחלתי לחפש במגירות ובמדפים עד שמצאתי מספריים, אספתי את שיערי לקוקו נמוך ובלי לחשוב פעמיים גזרתי אותו.

לא היה לי אכפת שהשיער שלי היה מעט עקום, העיקר שאני יהיה דומה עצמי קצת יותר. סגרתי את הארון בטריקה וזרקתי את שיערי לפח.

"הכנתי לך אוכ-" ג'ניפר השתתקה כשהבחינה בשיערי, "אוכל" אמרה ומיהרה להחליף את השוק שעל פנייה לחיוך מקבל. "את מעדיפה אותו קצר?"

"כל החיים הייתי עם שיער קצר, זה הרבה יותר נוח" אמרתי והתיישבתי על המיטה

היא צחקקה והניחה את הצלחת על השולחן, "עכשיו השיער שלך יצמח במהירות, קשה לי להאמין שתמשיכי לקצר אותו בכל פעם"

"אני מאמינה שאני אסתדר" נשענתי אחורה על הקיר, "מה הולך להיות איתי עכשיו?"

ג'ניפר הנהנה כמבינה שהגיע הזמן לדבר על זה והתיישבה על קצה המיטה, "זה הבית שלי, זה החדר שלי, אבל יש פה עוד חדר ריק שמיועד לך. זה דבר שיגרתי פה שלאחר שמשהו ננשך ומגיע הינה משהוא ותיק יותר לוקח עליו בעלות, לדאוג לו ולעזור לו לעבור את התקופה החדשה, אני הייתי שמחה לעזור לך בכך"

"למה?" שאלתי לא מבינה, "את יודעת מי אני"

"אני יודעת. אבל היופי במקום הזה הוא שאחרי שאת ננשכת את מקבלת הזדמנות חדשה, חיים חדשים. הרבה אנשים שבאו באותם דעות כמו שלך קיבלו את ההזדמנות הזו ופתחו דף חדש, אין סיבה שגם את לא תקבלי את אותה הזדמנות" אמרה בפשטות,

לא היה בי הכוחות להתחיל ולהתווכח על כך שהמצב שלי כלל לא דומה למצב האנשים שהגיעו קודם, "אני מניחה שאין לי הרבה ברירות גם ככה" מלמלתי, "למרות שאני בספק אם אחרים יסכימו איתך בנושא ברגע שישמעו את שמי"

"אף אחד לא צריך לדעת על העבר שלך קלריסה" אמרה בחצי חיוך, "כמו שאמרתי, אז זוכה להזדמנות חדשה, דף חדש, זהות חדשה." היא נעמדה ומחאה כף, "אני מאמינה שנמאס לך להיות סגורה בחדר הזה כל היום, ואם קיבלת החלטה הגיע הזמן לצאת להסתובב, כי זהות חדשה מחייבת מלתחה חדשה" היא קרצה והסתובבה, "תוכלי לבחור איזה משהו ללבוש מהארון שלי בנתיים, אני אחכה לך בסלון" אמרה ויצאה.

^^^

יצאתי מהחדר אל מסדרון, הסתכלתי הצידה וקלטתי דלת שכנראה הובילה לחדר השני שדיברה אליו, הסתכלתי לצד השני וראיתי אותה יושבת על הספה וגבה אליי. הסלון היה שונה בהרבה מובנים מהחדר הקטן והדל, הוא היה גדול ומרווח, על הרצפה נח שטיח גדול, שולחן מעץ עתיק, מדף ארוך העשוי מאותו עץ ועליו מונחות תמונות של אנשים שונים ואפילו כמה של זאב, הזאב שלה. הקירות היו צבועים בזהוב בהיר ומנורה גדולה תלויה מהתקרה, יחד עם הספה החומה ועלייה כריות בגוונים של כתום זה יצר סביבה חמימה.

צחוקה של ג'ניפר קטע את המחשבות שלי, "מה?" שאלתי לא מבינה

"את כזאת קטנטונת, באמת שאין לי מושג איך הגוף שלך עמד בהשתנות" אמרה כשבחנה את הבגדים שלה יושבים על גופי, טוב מה יש להגיד ג'ניפר גבוהה ממני כמעט בראש, חוץ מזה שגם הייתה מעט יותר מלא ממני.

"אפשר לחשוב" גלגלתי עניים באדישות.

אם העיר הייתה עמוסה בבניינים מפוארים גבהיי קומה, הכפר היה מאופיין בעיר בבתים נמוכים, של קומה אחד או שתיים. ג'ניפר גרה בבית בעל קומה אחת, קטן, אך אחרי סריקה קצרה הבנתי שככה בנויים כל הבתים. הדבר המרשים היחיד שהיה בביתה של ג'ניפר היה החצר, שכלל שביל כניסה לבית המסומן באבני מדרך בגדלים שונים, דשא ירוק ושופע, פרחים שונים וצבעוניים שגדלים בסמוך לגדר העשויה עץ פשוט שהקיפה את הבית ועץ בשיא פריחתו שעמד בפינה והעניק צל למחפשים מנוחה.

החצר הזו הייתה מדהימה אין בכלל ספק, במיוחד לצד החצר המוזנחת של השכן שלה, שצעקה מרוב חוסר יחס.

"בואי" אמרה בחיוך והתחילה ללכת, אני מחוסר ברירות התחלתי ללכת אחריה.

הכפר היה שקט, ודיי דומם מאדם. טוב לפי מה שאני יודעת גם ככה לא חיים פה הרבה אנשים. מצדו האחד בתים שהיו דומים זה לזה כמעט לחלוטין, השוני היחיד שהיה להם היה האופן בו עיצבו את החצר שלהם, כולם עיצבו בצורה כזו או אחרת, אך כולם השקיעו בה – חוץ מהשכן כמובן. מצדו השני של הכפר היה השתלב היער, יער פראי וקסום יחדיו, מסתיר בתוכו את כל החיים שמכיל על ידי גזעי עצים צמודים וענפים סבוכים. כל החיים נמשכתי ליער, אך בעיר ידעתי איפה הגבולות שלי, ולרוב הייתי משקיפה עליו מהצד. חבל שגם הפעם לא הסתפקתי בלהשקיף בו מהצד.

הדבר היחיד שהפריד בין הבתים ליער היה כביש שנראה לגמרי כמו דרך עפר, ראו שהוא כמעט ולא היה בשימוש, טוב אחרי הכל מה צריך מכוניות כשיש לך זאבים?

המחשבה על כך עשתה לי צמרמורת, השפלתי את מבטי אל הזאב שהלך לצידה של ג'ניפר, הוא לא היה קשור אליה או משהו, פשוט הלך לצידה, פונה בכל פעם שהיא פונה, עוצר בכל פעם שהיא עוצר, ממושמע לכל צעדיה. 'ג'ק אתה רעב?' הייתה שואלת אותו בכל פעם, כאילו היה ילד, כאילו הבין מה היא אומרת, 'בוא גאס, הגיע הזמן לצאת לסיבוב' היא הייתה קמה והוא קם אחריה, ואפילו בלי מילים הוא הופיע משום מקום כל פעם שהייתה צריכה אותו.

זה כפר של זאבים. אנשים וזאבים. שילוב שלמדתי כל חיי לשנוא, ועכשיו אלו הולכים להיות החיים שלי, לצד זאבים ואנשים יחדיו.

הצמרמורת טיפסה במעלי גבי, איך אני אתרגל לרעיון של לחיות פה? יותר מזה, איך הם יתרגלו לרעיון שאני אחיה פה? הריי ברגע שיבינו מי אני הם יגרשו אותי, במקרה הטוב. אולי ג'ניפר מוכנה לקבל אותי, אך ידעתי שרובם לא, טוב מי כן היה מקבל את הבת של זה שהרג פה כל כך הרבה אנשים ופירק כל כך הרבה משפחות?

זה דבר אחד להינשך, דבר אחר להינשך כשאת הבת של ראש העיר.