אורחים לרגע

זה קצת מפחיד, איך עושים צעד אחד קדימה ואז עפים חמישה אחורה. כל הזמן מוצאת את עצמי שואלת- איך אני אשרוד את זה? מתי אעלה מהתקופה הקשה הזאת?

אצל סבתא הרגשתי בסדר בשישי, מחכה לראות איך תהיה ההסתגלות שלה ושל המטפלת, וביום שבת, אחרי כל כך הרבה טרחה סביב האירוח של אמא של הבז- טרחה שעלתה יפה והצליחה- מוצאת את עצמי מול הבן של הבז שזורק עלי פיצה ואומר לי סתמי ת'פה מטומטמת.

ככל שעובר הזמן אני הולכת ומרגישה איך אני רוצה לברוח. איך הרעיון של לגור בדירה אחרת עם הילדה, להפסיק את האיחוד הקשה הזה, שבו אני בקושי מצליחה להרגיש בבית או נראית מספיק, נראה כמו הקלה גדולה. במרץ נתחיל את הייעוץ, ואני תוהה מה יעלה שם, ואם יהיה לי האומץ להגיד את זה.

בסופו של דבר מה שעולה הוא שהבעיות מתחילות- כשאני מפסיקה לוותר. אסטרטגיית הוויתור שלי היא שמעניקה לי יחסית שקט, אבל מרגע שאני כבר לא מוותרת, מבקשת או דורשת מה שמגיע לי לגמרי בזכות (בדרך כלל)- לא מעבר לזה- מתחילות המלחמות.

***

בתוך כל זה אני מוצאת את עצמי בכל זאת מנסה להיאבק. קצת כמו איש טובע.

שואלת את עצמי, אז מה אפשר לעשות כדי שתרגישי יותר טוב?

לצפר- אין סיכוי כרגע. המאמץ גדול מדי.

אבל קצת שמש. סתם לשבת בחוץ, בפארק עם הכלבה. כמו פעם.לקרוא כאן, כדי להתחבר לעולם ולאנושות בדרך רכה יותר (לעיתון, לרדיו ולטלוויזיה אין סיכוי) לכתוב כאן, פטפוטי סרק שמביכים אותי כשכל כך חוזרים על עצמם, אבל דרך להוציא, להתחבר קצת, ולהרגיש קצת פחות לבד. לראות את "סקס והעיר הגדולה" מצחיק אותי ומנחם אותי, כן. אני אומרת לעצמי להמשיך לקרוא את "דרך הזן  בימי דיכאון", ספר שקניתי כבר לפני שנים אבל איכשהו תמיד קראתי רק פרק אחד או שניים ועזבתי. אולי הוא יכול להרגיע במשהו. הוא קצת הרגיע, כמו אתמול, כששכבתי במיטה וקראתי בו קצת. וגם לדחוף את עצמי לפגוש חברה או שתיים שאני נוטה לסמוך על חיבתן.

אבל עבור כל אלה צריך איזה בסיס קטן, איזו מוטיבציה לעזור לעצמי. היא עוד לא לחלוטין נמחקה, המוטיבציה, ההיאבקות הזאת, אף שנראה שכל פעם מגיע משהו שסוטר על פני ושלוקח לי יותר מדי זמן להתאושש מזה. אני מקווה שאחרי אתמול והבוקר הקשים האלה אצליח לעלות למעלה, ושלא אתערער מדי מדברים אחרים.

חשבתי לעצמי שזה כבר זמן מה שאני מתעסקת מדי במה מצב הרוח שלי. "מדי", כלומר שמה לב וכותבת על הניואנסים שלו, על הגלים לאורך היום, על מה שעושה לי טוב. כותבת את זה לאור זה שבימים הספורים האחרונים אני מרגישה ממש למטה, כאילו אני נאבקת ממש לא לעבור לצד האחר, מרגישה שאני על הסף של דיכאון, שאני הולכת על חבל דק. למעשה אני מדי פעם ממש קופצת לחצר שלו, של הדיכאון, ואחר כך חוזרת "הביתה".

ממתי "הוא הפך להיות החצר, ו"הבית" הפך להיות מקום אחר?

כבר זמן מה.

לפנות בוקר הופך להיות הזמן הקשה ביותר. מלא המועקה.

אתמול היה יום קשה ביותר, היום שבו הגיעה המטפלת הזרה לסבתא, קיבלתי דיווחים ותמונות, ראיתי כבר בתמונות שבכתה, שהיא לא רוצה, במקביל ידעתי בוודאות שאין דרך אחרת טובה מזו. כל היום מצאתי את עצמי מתאמצת שלא לפרוץ בבכי, אני חושבת שהייתי שם איתה בבית כל אתמול, שהרגשתי אותה מבפנים, שנחרדתי וחששתי ובעיקר כאבתי את כאבה, ושוב את כאבי שלי על תהליך ההיפרדות ממנה. ידעתי שאם אני הולכת לבקר אתמול - אני מתרסקת סופית.

משום ששנים כל כך רבות הרגשתי שהיא הדמות המשמעותית בחיי, אני אומרת לעצמי שזה כנראה הגיוני שחלק נכבד ממה שעובר עלי קשור בשינויים שקורים אצלה. ובכל זאת, אני מופתעת מכמה שלא הבנתי שאני לא באמת משלימה עדיין.

ובעצם

בתהליך שכזה

הרי כל פעם יורדים עוד מדרגה למטה

אז איך אפשר להשלים.

כל מדרגה זה הרי מרחב שלם להשלים איתו, ולפעמים בכלל מחליקים על שלוש ומסובבים את הקרסול.

**

במצבי זה אני מוצאת את עצמי מרגישה כאילו חלפו יומיים בעת שחלפו רק שעה או שעתיים. כך בבוקר, היום, כשהתארגנתי להסיע את הילדה לבית הספר, שעה וחצי לפני הייתי בטוחה שלא אלך לעבודה, שאשכב במיטה ואישן כמה שעות טובות כי לא אצליח להתרומם אל היום הזה, ושעה וחצי אחרי כבר הורדתי אותה מהאוטו אחרי שהצלחתי לעשות את כל המטלות הקטנות של הבוקר, שאלוהים יודע איך הצלחתי לעשות,

שהרי בזמנים שכאלה כל מטלה קטנה היא קריעת ים סוף.

אבל מצאתי עצמי שמחה קצת. רווח לי.

שהצלחתי. שגם הייתי בסדר עם הילדה, שהלכה לבית הספר בטוב, שהזוועה שעוברת עלי לפנות בוקר בימים האחרונים ולפעמים בחלק משעות היום לא מחשיכה את המרחב שלה, אולי לפעמים מטילה צל, אך לא מחשיכה.

בשבילי זה ניצחון שאין לי מילים לתאר אותו.

שהרי ידעתי גם ימים אחרים.

***

ספרים בחלקם עוזרים ובחלקם מדרדרים. אתמול היה בלתי אפשרי, היום אפשרי.

השמש היתה טובה בבוקר, דרך החלון של האוטו,

הכתום של האורנית הלוהבת,

אפילו הציוצים הקולניים של המאיינות.

בשעות כאלה, הטבע הוא אפשרות משמעותית להקלה.

מצב הרוח שלי השתפר לאין ערוך בשעה האחרונה.

כנראה שהחזרה לעבודה אחרי שני ימי ה"חופש" עשתה את שלה לטובה.

לא שמתי לב- עד אתמול בלילה- כמה הוא הידרדר והידכדך. כנראה שהמפגשים עם סבתא א'- למרות ההבנה לגבי ההידרדרות במצבה- גם הם בכל זאת עושים את שלהם.

אתמול הייתי אצל סבתא ב'- מבוגרת מ-א' בכעשור- אבל צלולה ומהודקת פי כמה וכמה ממנה. היא סיפרה שוב את סיפורי הבית של פעם והמלחמה, אבל הפעם צץ לו פתאום פרט חדש ומשעשע. שמות שני הסוסים הערביים שהיו אי אז לאביה (בטרם נלקח הכל), עבור צורכי העבודה - היו שאנדור ויאמבור. כל כך הרבה פעמים שמעתי שלאביה היו סוסים ערביים יפהפיים, ומעולם לא שמעתי את שמם, היא אף פעם לא הזכירה אותם, והנה פתאום. זה הצחיק אותי ושימח אותי, עד כדי כך שרשמתי לפני את הפרט הזה.

ישבתי בביתה כשעה וחצי, וחשבתי על סבא שלי. כמה נוכחותו חסרה. ראיתי אותו בדמיוני משוטט שם עם החולצה הכחולה שקניתי ליום הולדתו ה-92, שמאחוריה היה הדפס של טאז, ובחלק הקדמי: כל יום אני קם חתיך... אבל היום ממש הגזמתי!

חשבתי על מותו. על פניו כפי שהיו כשבאתי להיפרד ממנו בבית החולים. על אומץ ליבה של סבתא ב', שבאה גם היא להיפרד ממנו על מיטת בית החולים.

חלמתי עליו. חלמתי שחזר לזמן מה, זמן קצוב ונקוב ומועט כל כך- אבל לא הספקתי לפגוש בו מעבר למעין הדקה האחרונה שנשארה, כשהוא מסמן לי שזהו זה, הוא הולך ונגמר.

**

קוראת כעת ספר ישראלי חדש, של ג. חומסקי. כתוב יפה, אבל לא החלטתי אם המוזרות שבמשפטיו מוצאת חן בעיניי או מרגישה מלאכותית משהו- האם זו העורכת שהתערבה לה קצת יותר מדי? לא יודעת. על כל פנים, יש בו כמה תובנות מקסימות, במיוחד לאנשים כותבים.

קטע אחד נגע לליבי במיוחד, כאשר היא מתארת התבוננות בקן שבו בקעו שני גוזלי יונה וצמחו להם יחד, בימים קרים או בזמן שינה מסתופפים אחד בגופו של האחר. האחד בוטח ואיתן, האחר חששן וחלש. בוקר אחד ניגשה אל החלון ומצאה שם רק גוזל אחד. האיתן פרש כנפיים ועף. וכך היא כותבת:

"צערו של הגוזל המם אותי. איך יכיל הגוף הזעיר את תחושת הבגידה בלי מילים. יום אחר כך ניסה לראשונה לטפס מחוץ למשטח, ובתוך יומיים נעלם גם ההוא. הצטערתי. הוא הרי בכלל לא רצה לעזוב את המרפסת, וניסיונות התעופה הפחידו אותו. אם לא היה נבגד, היה נשאר לחיות את חייו בנחת. מי אמר שכל הציפורים חייבות ללמוד לעוף."