אורחים לרגע

זה קצת מפחיד, איך עושים צעד אחד קדימה ואז עפים חמישה אחורה. כל הזמן מוצאת את עצמי שואלת- איך אני אשרוד את זה? מתי אעלה מהתקופה הקשה הזאת?

אצל סבתא הרגשתי בסדר בשישי, מחכה לראות איך תהיה ההסתגלות שלה ושל המטפלת, וביום שבת, אחרי כל כך הרבה טרחה סביב האירוח של אמא של הבז- טרחה שעלתה יפה והצליחה- מוצאת את עצמי מול הבן של הבז שזורק עלי פיצה ואומר לי סתמי ת'פה מטומטמת.

ככל שעובר הזמן אני הולכת ומרגישה איך אני רוצה לברוח. איך הרעיון של לגור בדירה אחרת עם הילדה, להפסיק את האיחוד הקשה הזה, שבו אני בקושי מצליחה להרגיש בבית או נראית מספיק, נראה כמו הקלה גדולה. במרץ נתחיל את הייעוץ, ואני תוהה מה יעלה שם, ואם יהיה לי האומץ להגיד את זה.

בסופו של דבר מה שעולה הוא שהבעיות מתחילות- כשאני מפסיקה לוותר. אסטרטגיית הוויתור שלי היא שמעניקה לי יחסית שקט, אבל מרגע שאני כבר לא מוותרת, מבקשת או דורשת מה שמגיע לי לגמרי בזכות (בדרך כלל)- לא מעבר לזה- מתחילות המלחמות.

***

בתוך כל זה אני מוצאת את עצמי בכל זאת מנסה להיאבק. קצת כמו איש טובע.

שואלת את עצמי, אז מה אפשר לעשות כדי שתרגישי יותר טוב?

לצפר- אין סיכוי כרגע. המאמץ גדול מדי.

אבל קצת שמש. סתם לשבת בחוץ, בפארק עם הכלבה. כמו פעם.לקרוא כאן, כדי להתחבר לעולם ולאנושות בדרך רכה יותר (לעיתון, לרדיו ולטלוויזיה אין סיכוי) לכתוב כאן, פטפוטי סרק שמביכים אותי כשכל כך חוזרים על עצמם, אבל דרך להוציא, להתחבר קצת, ולהרגיש קצת פחות לבד. לראות את "סקס והעיר הגדולה" מצחיק אותי ומנחם אותי, כן. אני אומרת לעצמי להמשיך לקרוא את "דרך הזן  בימי דיכאון", ספר שקניתי כבר לפני שנים אבל איכשהו תמיד קראתי רק פרק אחד או שניים ועזבתי. אולי הוא יכול להרגיע במשהו. הוא קצת הרגיע, כמו אתמול, כששכבתי במיטה וקראתי בו קצת. וגם לדחוף את עצמי לפגוש חברה או שתיים שאני נוטה לסמוך על חיבתן.

אבל עבור כל אלה צריך איזה בסיס קטן, איזו מוטיבציה לעזור לעצמי. היא עוד לא לחלוטין נמחקה, המוטיבציה, ההיאבקות הזאת, אף שנראה שכל פעם מגיע משהו שסוטר על פני ושלוקח לי יותר מדי זמן להתאושש מזה. אני מקווה שאחרי אתמול והבוקר הקשים האלה אצליח לעלות למעלה, ושלא אתערער מדי מדברים אחרים.