ביניתי חומה, חומה של בדידות, וכל אבן שהנחתי בה הייתה כואבת.
בניתי אותה בידיעה שזה מה שאני עושה, מבודדת את עצמי, מאנשים, מהכאב שהם יכולים לגרום לי.
היה חסך וזה ברור מידי, היה חסך של אהבה.
יכולתי לצאת החוצה ולתת "אהבה" לכולם, להיכנס למערכת יחסים של מגע, רק כדי לקבל את מה שאני רוצה.
אבל אני רוצה את זה אמיתי.
הבעיה שכדי שאני יוכל לקבל את זה, אני צריכה לשבור את החומה שבניתי, את החומת הבדידות.
וזה כל כך מפחיד להפיל את החומה הזאת.. הפחד שזה יפול עלי, זה יכאב, כל כך יכאב.
בודדתי את עצמי, הרחקתי את עצמי,
בניתי חומות על חומות, הרחקתי, כל כך פחדתי שיתקרבו, פחדתי שמשהו ישבור את החומה,
שמשהו יצליח להגיע אלי.. שמשהו יצליח לפגוע בי.
ששכחתי שמגיע לי, מגיע לי לאהוב, מגיע לי להרגיש,
היום הבנתי מה עשיתי לעצמי. היום הבנתי איך פגעתי בעצמי במטרה שמשהו אחר לא יפגע.
הרי אני אדם כל כך טוב, אנשים אומרים לי שאני משהו מיוחד, שיש בי משהו שהיום כבר אין.
אז למה? למה אני לא מצליחה להעז? אני רוצה לשבור את החומות האלה. באמת שאני רוצה.
אני עוד לא מוכנה לוותר עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
