אז הצלחתי להכניס את עצמי למערבולת נוספת..
הכרתי משהו שסיקרן אותי, שמשך אותי, שעורר את התשוקה שלי מחדש,
מצד שני, אנחנו רק בהתחלה והוא הצליח כל כך לתעתע בי ובמחשבות שלי,
הצליח להכניס אותי למקום שלי בגלל הסקרנות שלי.
מנגד עומד לו האקס שלי, שלא חשבתי עליו בכלל, עד הרגע שהתחלתי לפחד,
לפחד שאולי משהו לא יאהב אותי כמו שהוא אהב, שמשהו לא ייקח אותי כמו שאני,
כמו שהוא לקח.
אני יודעת שהוא לא התאים לי במובנים מסוימים. אבל היינו כמו החברים הכי טובים.
היה לנו קצר בתקשורת.
לא דיברנו מלא זמן מאז שנפרדנו, ופתאום ברגע של חולשה, אני נופלת,
והוא כבר לא פה להחזיק אותי, לייצב אותי.
אמרו לי שזה בסדר לפחד, שזה בסדר.. אבל זה לא בסדר לברוח.
איך אני מצליחה להכניס אותי לתוך מהערבולת הזאת שוב ושוב,
וכל פעם אני זאת שמאבדת את עצמי בתוך זה.
אני מנסה לחשוב, ממה אני כל כך מפחדת?
להיפגע? לפגוע? לאבד את החבר הכי טוב שלי?
ככה זה מרגיש נופלים? ככה זה מרגיש כשהרצפה כל כך רחוקה?
והמכה כל כך כואבת?
אני כל כך קשה עם עצמי, כל כך.. לא מצליחה לצאת מהבריחה המתמדת שאני נמצאת בה.
לא מצילחה לעצור רגע להגיד, די!
לא רוצה.. פשוט לא רוצה לחשוב יותר, רוצה להנות, רוצה לזרום, למה זה כל כך לי לצאת מהמקום שחושב?
מהמקום שמפחד לטעות? איך אני מסכימה לעצמי לאבד את עצמי במערבולת שאני יצרתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
