כשמאניה ודיפרסיה נפגשים

הלוואי שהם לא היו מתערבים בחיים שלי. 

אני מרגישה בתוך קופסה מזכוכית, כל החיים שלי שקופים להם, 

והם עוברים ומסתכלים, בוחנים בעיניים השיפוטיות שלהם. 

והקטע הוא שאין לי ברירה. 

הם ההורים שלי. 

אין לי לאן ללכת. 

וזה לא נגמר. 

בא לי להשתולל, להשליך דברים, לשבור, להרוס. 

בא לי לצרוח עליהם שיניחו לי כבר, שיתנו לי לחיות את חיי! 

שיבינו שאני כלואה בעל כורחי, 

לא מסוגלת לנהל אורח חיים עצמאי, 

לא מסוגלת להיות לבד.

לא מסוגלת להוציא אותם מהחיים שלי. 

אבל זה שהם בחיים שלי, 

לא נותן להם את הזכות לנהל אותם. 

החרדות לא עוזבות אותי, השדים, הפחדים. 

לא ישנתי כבר כמה לילות רצופים. 

רגע אחד מרגישה מדהים, על גג העולם, 

אופטימית לגבי הכל, מסוגלת לעשות הכל. 

רגע אחר אני עצבנית, חסרת מנוחה, מלאת פחדים, 

הכל נהיה שחור שוב, האופטימיות נעלמת לגמרי. 

הולכת לישון בלילה, והסיוטים לא מניחים לי,

מתעוררת כל שעה וזה משגע אותי. 

מתחילה לאבד אחיזה במציאות, 

כבר לא מבדילה בין חלום לעירות. 

רגע אחד מרגישה התקדמות מטורפת, 

וברגע אחר פשוט בא לי להרוס הכל.

ואין מי שיעזור. 

סיפרתי לרופאים והם לא מתרגשים. 

הם מפילים את זה על הכדורים, 

על הלחץ שאני נמצאת בו, 

על צירופי מקרים. 

אני מפחדת. 

מרגישה כמו פצצה מתקתקת. 

כשהשנאה העצמית רק הולכת וגוברת, 

והבגדים כבר לא עולים עליי... 

כבר לא רואה את עצמי בתוך הדמות הזאת שהשתלטה עליי. 

אני חושבת עליו הרבה לאחרונה. 

כל מיני פנטזיות שפתאום עולות בראשי. 

נזכרת במה שהיה, ומדמיינת את ההמשך. 

מדמיינת שאני מצליחה לתת לו את מה שהוא רצה, 

שאני הילדה הטובה שלו, 

והוא מחייך אליי ומלטף לי את הראש. 

אני נותנת לו את מה שהוא רוצה

ורואה עליו שאני עושה לו טוב 

ואני כל כך גאה בעצמי.. 

לספק אותו, מספק אותי. 

ולמרות שאני יודעת שזה אסור, 

אני מייחלת שהוא יבוא אליי יום אחד

ויגיד לי שאני חייבת לו את מה שלא עשיתי אז. 

כל העולם שלי התערער. 

זה היה לפני שבוע, במקריות, תוך כדי שיחה עם חברה. 

היא סיפרה לי שכשהייתה ילדה היא עברה התעללות מינית. 

סיפרה שהדחיקה את זה כל השנים, ועכשיו בגיל 35 זה צף ועלה, והיא הבינה שיש לזה משקל כל כך גדול והמקור להפרעה הנפשית שהתפרצה לה פתאום. 

זה לא מה שערער אותי. 

מה שערער אותי, שתוך כדי שהיא מספרת לי על הטראומה שלה, פתאום יש לי פלאשבק לילדות שלי. פלאשבק להתעללות שאני בעצמי עברתי. 

הדחקתי. שכחתי שזה היה. 

הייתי נזכרת בזה לפעמים, לא מייחסת לזה חשיבות, מרגישה שזה היה ועבר וזה לא מטריד אותי יותר. 

כשהיא סיפרה לי שההתעללות שעברה השחיתה לה את הנשמה ואת כל התפיסה שלה כלפי העולם, הבנתי שזה בדיוק מה שקרה לי. 

זה מה שהטמיע בי את הצורך הבלתי פוסק בתשומת לב מינית מגברים, התפיסה שקשר זוגי יכול להתקיים רק על בסיס סקס. שזה כל מה שהוא. 

זה מה שהפך את היחסים שלי עם אנשים בכללי לקשים ואכזריים. חוסר אמון, הרגשת נחיתות, צורך בתשומת לב שלא בא על סיפוקו לעולם. 

הרצון לפגוע בעצמי. 

האשמתי את עצמי במה שקרה, וכל החיים שלי הייתי מלאה בהאשמה עצמית כלפי הכל.

והנורא מכל? שאני ממש אוהבת את האדם שהתעלל בי. הוא אחד האנשים הקרובים והמשמעותיים בחיים שלי. והמחשבה שהוא הגורם להכל פשוט קשה מנשוא. אני לא מסוגלת להאשים אותו, לא מסוגלת לספר לאף אחד על מה שעברתי, לא מסוגלת לחשוב שיאשימו אותו. 

וההורים שלי? זה יהרוס אותם. והם ישנאו אותו. אני לא מסוגלת. 

אבל מאז הפלאשבק לפני שבוע, המחשבות על זה לא מניחות לי. זה ערער את כל העולם שלי. הדברים פתאום נראים אחרת.

ואני מפחדת שאני לא אהיה מסוגלת להסתכל עליו באותה דרך, שזה יפגע ביחסים שלנו. 

פתאום הבנתי שאני לא יכולה לטפל במקור לבעיה שלי. 

פתאום הבנתי שאני צריכה להקריב את עצמי בשבילו.