כל העולם שלי התערער.
זה היה לפני שבוע, במקריות, תוך כדי שיחה עם חברה.
היא סיפרה לי שכשהייתה ילדה היא עברה התעללות מינית.
סיפרה שהדחיקה את זה כל השנים, ועכשיו בגיל 35 זה צף ועלה, והיא הבינה שיש לזה משקל כל כך גדול והמקור להפרעה הנפשית שהתפרצה לה פתאום.
זה לא מה שערער אותי.
מה שערער אותי, שתוך כדי שהיא מספרת לי על הטראומה שלה, פתאום יש לי פלאשבק לילדות שלי. פלאשבק להתעללות שאני בעצמי עברתי.
הדחקתי. שכחתי שזה היה.
הייתי נזכרת בזה לפעמים, לא מייחסת לזה חשיבות, מרגישה שזה היה ועבר וזה לא מטריד אותי יותר.
כשהיא סיפרה לי שההתעללות שעברה השחיתה לה את הנשמה ואת כל התפיסה שלה כלפי העולם, הבנתי שזה בדיוק מה שקרה לי.
זה מה שהטמיע בי את הצורך הבלתי פוסק בתשומת לב מינית מגברים, התפיסה שקשר זוגי יכול להתקיים רק על בסיס סקס. שזה כל מה שהוא.
זה מה שהפך את היחסים שלי עם אנשים בכללי לקשים ואכזריים. חוסר אמון, הרגשת נחיתות, צורך בתשומת לב שלא בא על סיפוקו לעולם.
הרצון לפגוע בעצמי.
האשמתי את עצמי במה שקרה, וכל החיים שלי הייתי מלאה בהאשמה עצמית כלפי הכל.
והנורא מכל? שאני ממש אוהבת את האדם שהתעלל בי. הוא אחד האנשים הקרובים והמשמעותיים בחיים שלי. והמחשבה שהוא הגורם להכל פשוט קשה מנשוא. אני לא מסוגלת להאשים אותו, לא מסוגלת לספר לאף אחד על מה שעברתי, לא מסוגלת לחשוב שיאשימו אותו.
וההורים שלי? זה יהרוס אותם. והם ישנאו אותו. אני לא מסוגלת.
אבל מאז הפלאשבק לפני שבוע, המחשבות על זה לא מניחות לי. זה ערער את כל העולם שלי. הדברים פתאום נראים אחרת.
ואני מפחדת שאני לא אהיה מסוגלת להסתכל עליו באותה דרך, שזה יפגע ביחסים שלנו.
פתאום הבנתי שאני לא יכולה לטפל במקור לבעיה שלי.
פתאום הבנתי שאני צריכה להקריב את עצמי בשבילו.