אמא מחפשת משמעות

להיות אימא זה קשה. אומרים שבתקופה שלנו זה דווקא קשה יותר, לא מהבחינה
של הטיפול בילד, מהבחינה הזו יש לנו הכל ואפילו יותר מדי, החל מטיטולים
ומגבונים חד פעמיים, מלא סוגי משחקים לגירוי כל חוש אפשרי של הקטנטנים, אין
ספור גאג'טים לפתירת כל בעיה תינוקית כזו או אחרת וכמובן הטיפול הרפואי
הכי טוב שאפשר לתת. אז...למה כל כך קשה לנו האימהות? אני קוראת המון
בלוגים, כתבות, פוסטים בפייסבוק ועוד של אימהות עייפות, עצבניות ובאופן
כללי מרוטות עצבים שמדברות בלי סוף על הקושי הזה ונראה שכל קול מבטא את
אותן הבעיות ואותם משפטים חוזרים על עצמם "אני חולה על הילד שלי, אני אימא
מאוהבת, אבל..." בסדר, אז היום כבר מבינים שאימא נורמלית היא אימא שלפעמים
מפנטזת על זריקת התינוק הצורח מהחלון וכבר אפשר לבטא בפחות רגשות אשם את הקשיים האלו וגם להודות שלעתים עוברת בראש המחשבה "איזו טעות עשיתי", "אני לא מתאימה להיות אימא" ואפשר גם להכיר במחשבות חרטה שצצות להן ברגעים קשים.חרטה זה באמת רגש חסר טעם, יש לו את המקום שלו כמובן וחשוב להכיר בו ולא לטאטא מתחת לשטיח כי ברגע שנותנים לזה להתקיים לרגע ולהציף מבינים שזה ממש בסדר ולכל רגש ומחשבה יש מקום, נמצאים רגע במקום הזה וממשיכים הלאה, אבל זה חסר טעם, מה הטעם להצטער על דברים שכבר קרו? אני לא חושבת שיש הורה שלא חווה את המחשבות והרגשות האלו, חלק לעתים קרובות וחלק לעתים רחוקות, אני מודה שאני חווה את זה וכן, משם זה קל מאוד ליפול למצב רוח רע, לתחושה שאני בכלא, שאיבדתי את העצמיות שלי, שלא הספקתי דברים שהיום כבר לא אוכל לעשות, שזה גדול עלי ועוד ועוד... לי יש נטייה לרדת למקומות האלו, להרבה אנשים יש ולהרבה אנשים אין, יש אנשים שיגידו שהילדים הם החיים שלהם ושהם לא מסוגלים לדמיין חיים אחרים, בסדר, גם אני לא...אם היום הייתי עדיין רווקה שחיה את "החיים החופשיים" (מי ישמע איזה חיים חופשיים כבר היו לי...זה לא שלא היו לי מספיק דאגות גם אז) והיו מראים לי את העתיד שהוא החיים שלי היום אני בטוחה שהייתי שמחה שמצאתי בן זוג שאני מאוד אוהבת ושיש לי שני ילדים מתוקים, עם כל הקשיים לא הייתי מוותרת על זה, אני יודעת שהמצב שלי לא היה טוב יותר בלי זה, יכולתי להיות היום עדיין רווקה, לעשות מה שבא לי ולישון
מתי שבא לי אבל הייתי מתעסקת כל הזמן ברווקות שלי, בכמה שאני מסכנה ובטח
הייתי מבלה בדייטים כושלים בזה אחרי זה וסובלת ממבטי ביקורת מאימא שלי
וסבתא שלי ומי לא... היום אני יודעת ש"הצלחתי" (אני כותבת הצלחתי במרכאות
כי רווקות זה כמובן לא כישלון...אלא אם כן ככה חושבים) מצאתי בן זוג באמת
מדהים (למרות שגם לו יש את הדברים שמחרפנים אותי), יצאתי מתוך מעגל של
בדידות יחסית שבו בעצם רציתי להיות, במשך כעשר שנים, מהשחרור מן הצבא ועד
גיל 27 בערך לא הייתה לי שום זוגיות משמעותית, היו כל מני קשרים ודייטים פה
ושם, אבל לא הרגשתי שאני באמת רוצה את זה, אהבתי את השקט והלבד
שלי...ובסביבות גיל 27 כשהחלטתי שאני "נכנסת לזה" ברצינות כי "הגיע הזמן"
דיי מהר מצאתי את בן הזוג שלי ובגיל 29 כבר הייתי נשואה ודיי מהר אימא,
אולי בגלל שזה קרה באמת מהר לפעמים אני חושבת על ימי השקט והלבד שלי ובאמת מתגעגעת אליהם, וכן לפעמים אני שואלת את עצמי אם הייתי צריכה הביא ילדים בכלל, אם אני מתאימה לזה, לפעמים אני רוצה חופש מזה, הפסקה, מדמיינת את עצמי של פעם מתבוננת בעצמי של היום ואולי עושה משהו יותר משמעותי עם שנות ה"חופש" שלי כי ילדים זה אינטנסיבי מאוד, זה תפקיד של 24/7 וזה מלא דאגה, אחריות, תסכול, כעס, אהבה, רגשות אשמה, פחד...מה לא? כשאני מסתכלת על הגדול שלי שעוד מעט בן שלוש אני מרגישה כשעשיתי עבודה טובה כאימא וגם כשאני כועסת עליו, צועקת ומתעצבנת, אני ממהרת לסלוח לעצמי וכשצריך לבקש גם ממנו סליחה כי אימא היא רק בן אדם וזה בסדר גמור (לדעתי) לראות את אימא נשברת לפעמים, זה טבעי אי אפשר להיות בשליטה כל הזמן בתוך ההורות.