לפעמים אני רוצה שאחותי תתאבד.

תחתוך וריד עמוק מידי, תגרום לאני-בת-14 לקנא שהצליחה. אולי תקפוץ. אני לא אראה את הגופה שלה ואהיה ממוטטת לחלוטין.

לפעמים מתחשק לי שאחי יהיה בדיכאון קליני. לא יצא בכלל בכלל מהבית, יהיה עם פרצוף אטום ומיואש. הוא ינשור מכל מסגרת, יוכיח לעצמו שהוא לא יוצלח למרות שהוא גאון ויאכיל את עצמו ברעל מעגלי ככה.

לפעמים בא לי שיגלו לאבא שלי סרטן או לפחות סכרת. הוא לא יוכל לסוע באופנוע ואני אצטרך להסיע אותו למקומות ולצפות בו קמל. הוא לא יהיה האבא שתמיד יודע ומדבר, המציל שלי, זה שמפנק אותי ומגדיל את ההערכה העצמית שלי. לא. הוא יהיה שום דבר.

אני רוצה להיות בדיכאון שוב, ממש לייחל למוות ולצפות בקשרים שלי לחיים מתמוססים עד שאשאר עם עצמי. אני אחזור לא לאכול בכלל, ארד ל42 קילו ואסתובב ברחוב כמו שלד, מתעלפת בתחנות אוטובוס ואף אחד לא בא למיון.

אני רוצה שהוא יפרד ממני או יבגוד בי, יכאיב לי ככה שלעולם לא יתרפא. הוא יגיד שהוא כבר הרבה זמן רוצה לסיים את זה, אולי התאהב או פשוט מרגיש שהוא לא מסוגל איתי יותר.

לפעמים אני מחכה כבר, ממש ממתינה שבן הזוג של אמא שלי יעזוב אותה. הוא יותיר אותה פצועה ונכה לבד, אותנו כילדים צעירים מנסים לנחם ולכלכל.

אני ממתינה בשקט להיות לא יוצלחית חסרת עבודה עם משכורת רעב, שכמו כולם למדה אבל התיק עבודות לא שווה כלום ולהיות תלויה באחרים יהפוך להרגל. 

לפעמים מתחשק לי שאמא שלי תהיה נכה וזהו, בלי כל ההתקפים האלו, הכאבים, הפעם בסדר פעם ממש מעולה ולמחרת זוועה. נגיע לעיקר בו היא מוגבלת ולא עצמאית, הפייטרית הגדולה ביותר בעולם בגוף שלא מגיב.

אני רוצה שכל הפחדים האלו יתקיימו, דיי כבר, להמתין להם גורם לי למתח, אימה. שיבואו, נו, נראה אותם. הלחץ הזה ממיס לי את המח.

נמאס לי לחכות למתי זה יקרה. מתי ואיך. אם בכלל. די.