הערב שום דבר לא מונע ממני לנסות לצעוד בין תעלולי הכתיבה. שוב. לכן בחרתי בפינה הקטנה הזו על מנת להחזיר לעצמי את הכתיבה או להחזיר את עצמי למילים. לשם אני באמת שייכת. לשם כולנו כנראה שייכים במידה זו או אחרת. לתקשורת בין ותוך אישית. אבל מה קורה כאשר היכולת לבטא דברים מתפוגגת בין השניות החולפות, הקול הולך לאיבוד בין קולות רמים יותר והמחשבות מתפזרות על פני פיסת שמים דמיונית ורחבה מדי? אז מגיעות השתיקות המביכות, המנוכרות, המוזרות, המתבודדות, הקרות והדוקרות. הדממות הלוחשות. הדממות הצועקות. הדממות הכתובות. אני בוחרת לכתוב כשאיני מצליחה למצוא את קולי בעולם המוכר לי. לפעמים אני כותבת כדי לזכור ולהזכיר. לפעמים אני כותבת כדי לשכוח. לפעמים אני כותבת במטרה לנסות ללכד את כל החלקים שבי ולהגיע לכדי תחושת אינטגרציה פנימית. ולפעמים אני מפרקת את עצמי לאותיות מתוך רצון לרפא ולהחלים בתוך הפירוד המטאפורי.
שלום. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
