את מפזרת את צעקותייך בכל פינות הדירה; את רובן בסלון על השטיח שצבעו דהה. ודלת חדרי לא יודעת להסתיר את הקולות, לא יודעת להחליש את עוצמת הצליל, לא יודעת להקהות את החושים. כל ציוץ מוצא לו הזדמנות לפרוץ דרכה: החרדות, היבבות, הכאב, הצחוק, הנפילות... אפילו החיוך המבויש מצליח לחצות את הגבול שבין עקבות צעקותייך לבין עולמי. זה מוזר כמה הצעקות הללו חדות, ממש כמו תער. וכשאני חושבת על זה, זה כבר לא אמור להיות ככה. אני בת 24 ואני ממשיכה לאפשר לקולך לחרוט בתוכי, לקרוע את השקט והאיזון שלעתים אני מצליחה לברוא בין הוורידים... והצעקות שלך משאירות ריח שרוף. אבד לי החשק ליהנות מניחוח הגשם, מטעם ארוחת הצהריים של יום שישי, אפילו מנגינת המילים הנשפכות על הדף לא מצליחה להרגיע אותי. אני מתכווצת לתוכי, סוגרת מנעולים, חוסמת שבילים. רק אל תצעקי. בבקשה, הפסיקי לצעוק. אני מבינה שקולך הטבעי הינו רם משלי; אני אף מבינה כי הינך פקעת עצבים מלאה בדאגות ובחששות לגבייך ולגבי היצורים סביבך; באמת שאני מבינה, הבנה עמוקה כזו, שבאה מן הלב. אני יודעת שכוונותיך טובות והינך מנסה להשליט סדר בתוך התוהו ובוהו שמצבים חדשים יוצרים בין קירות עתיקים. אבל הסדר שלך מוליד כאוס. כאוס הגואה בתוכי כמו אוקיינוס בשעת סערה. אולי המילים יובילו אליי גם גלים אחרים, שלווים ורגועים, גלים של מנגינה שקטה שנקלטת רק באמצעות עיניים עצומות ולב המאזין בדריכות. גם היום אני מתכסה במילים ושומרת מכל משמר על זכותי לחבק את המילים בחזקה.
שבת שלום. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
