Words I Could Not Say

לפעמים אנחנו טורקים דלתות כל-כך חזק, שאיננו מצליחים להיזכר כיצד לפתוח אותן. וכך אנו יושבים שעונים על הדלת בראש רכון, חסרי מנוחה ופזורי דעת, מנסים להמציא את הדרך לפרוץ את המנעול על מנת לצאת אל העולם ולהתנגש באוויר הדחוס, ההומה מרגשות. אנחנו חולמים לשחרר לחופשי את הנסים הקטנים המתנפצים כמו גלים בתוכינו למראה מבט רחום, דמעה אוהבת או יד המחטאת פצע בעדינות. אך אנו שותקים וממשיכים לשבת בצמוד לדלת, אשר נעשית כבדה וכהה יותר בכל פעם שהירח החיוור פוגש בשמש הרוקדת בשמי הבוקר. ההמתנה הזו נחווית כפסק זמן מן הרגשי, כסיפור טרגי, אשר עמודיו ממוספרים בנצחים.