Words I Could Not Say

יהיו שיגידו כי 'בוקר' הינה מילה נרדפת ל'הזדמנות'.

הזדמנות לברוא את מחשבותיך מחדש; הזדמנות לבחון את מבוך חייך מזווית אחרת; הזדמנות למצוא את המילים שחסרו לך אתמול; הזדמנות לשטוף בגווני הרגש את כל אותן החוויות, שלא נצבעו לפני כן.

בוקר עשוי להיות מחזור חדש של אנרגיות, רגישות בחושים, נכונות לפעול וספל תה מהביל, המהווה הפוגה מהמבט הנוקב והביקורתי של האנשים סביבך.

בוקר כפרק נוסף, כמחברת ריקה ונמחקו כל השורות, אשר דיממו בשוליה.

בוקר כמנגינה מנחמת, כמקום שאינו מוציא את הדמיון אל מחוץ לחוק.

בוקר כמרחב שאתה בוחר לחלוק והינך מחפש עם עיניי הלב את האדם, ששירתו מתחרזת עם שירתך בתוך החירות המטפורית של התקליט הממשיך להתנגן.  

המשך יום מוצלח!

את מפזרת את צעקותייך בכל פינות הדירה; את רובן בסלון על השטיח שצבעו דהה. ודלת חדרי לא יודעת להסתיר את הקולות, לא יודעת להחליש את עוצמת הצליל, לא יודעת להקהות את החושים. כל ציוץ מוצא לו הזדמנות לפרוץ דרכה: החרדות, היבבות, הכאב, הצחוק, הנפילות... אפילו החיוך המבויש מצליח לחצות את הגבול שבין עקבות צעקותייך לבין עולמי. זה מוזר כמה הצעקות הללו חדות, ממש כמו תער. וכשאני חושבת על זה, זה כבר לא אמור להיות ככה. אני בת 24 ואני ממשיכה לאפשר לקולך לחרוט בתוכי, לקרוע את השקט והאיזון שלעתים אני מצליחה לברוא בין הוורידים... והצעקות שלך משאירות ריח שרוף. אבד לי החשק ליהנות מניחוח הגשם, מטעם ארוחת הצהריים של יום שישי, אפילו מנגינת המילים הנשפכות על הדף לא מצליחה להרגיע אותי. אני מתכווצת לתוכי, סוגרת מנעולים, חוסמת שבילים. רק אל תצעקי. בבקשה, הפסיקי לצעוק. אני מבינה שקולך הטבעי הינו רם משלי; אני אף מבינה כי הינך פקעת עצבים מלאה בדאגות ובחששות לגבייך ולגבי היצורים סביבך; באמת שאני מבינה, הבנה עמוקה כזו, שבאה מן הלב. אני יודעת שכוונותיך טובות והינך מנסה להשליט סדר בתוך התוהו ובוהו שמצבים חדשים יוצרים בין קירות עתיקים. אבל הסדר שלך מוליד כאוס. כאוס הגואה בתוכי כמו אוקיינוס בשעת סערה. אולי המילים יובילו אליי גם גלים אחרים, שלווים ורגועים, גלים של מנגינה שקטה שנקלטת רק באמצעות עיניים עצומות ולב המאזין בדריכות. גם היום אני מתכסה במילים ושומרת מכל משמר על זכותי לחבק את המילים בחזקה. 

שבת שלום.

ספל התה של הבוקר הוא כל התנועה החולפת על פני בעת העצירה בשולי הכביש. מתי ויתרתי על המהירות, על התחרותיות, על השאיפות ואפילו על התשוקה להגיע למחוז חפצי? באיזה שלב כל המוטיבציות תועלו לכיוון הפחות נוכח והשוקע יותר?

אם תדמיינו לרגע בור עמוק, אני אמהר לצפות את קירותיו בעשרות סיפורים שאולי הייתי מבקשת לחיות, אילו רק הייתי מסוגלת לדמיין עולם ללא המחסומים בראשי. קל לשקוע בבור כזה; הינו מעשיר, משעשע, מעורר רגשות עזים מעומק איברי הגוף ומצייר קשתות הפוכות על פרצופים חיוורים. אך תמיד יהיה גם קול קטן שיסביר לי כי מדובר בתעתוע ותו לא; אני אמנם לומדת, אך לא מזמנת הזדמנויות ליישם את הנלמד וכל הדמויות הופכות לחלקים מתוכי שהזמן מפורר עד להיעלמותם. 

ספל התה של הבוקר מאבד מעוצמתו על רקע הגוון האפור המשמעותי של פיסת השמים אשר נדחקת אל שדה הראייה שלי חרף התנגדותי. הגשם לא יאחר להגיע. 

שיהיה לכם יום משמעותי.

הערב שום דבר לא מונע ממני לנסות לצעוד בין תעלולי הכתיבה. שוב. לכן בחרתי בפינה הקטנה הזו על מנת להחזיר לעצמי את הכתיבה או להחזיר את עצמי למילים. לשם אני באמת שייכת. לשם כולנו כנראה שייכים במידה זו או אחרת. לתקשורת בין ותוך אישית. אבל מה קורה כאשר היכולת לבטא דברים מתפוגגת בין השניות החולפות, הקול הולך לאיבוד בין קולות רמים יותר והמחשבות מתפזרות על פני פיסת שמים דמיונית ורחבה מדי? אז מגיעות השתיקות המביכות, המנוכרות, המוזרות, המתבודדות, הקרות והדוקרות. הדממות הלוחשות. הדממות הצועקות. הדממות הכתובות. אני בוחרת לכתוב כשאיני מצליחה למצוא את קולי בעולם המוכר לי. לפעמים אני כותבת כדי לזכור ולהזכיר. לפעמים אני כותבת כדי לשכוח. לפעמים אני כותבת במטרה לנסות ללכד את כל החלקים שבי ולהגיע לכדי תחושת אינטגרציה פנימית. ולפעמים אני מפרקת את עצמי לאותיות מתוך רצון לרפא ולהחלים בתוך הפירוד המטאפורי. 

שלום.