כל תקופת זמן יש את הסיוט הזה שחוזר על עצמו. 

אני נמצא בתוך חלום חזק, כזה שהוא מציאותיי עד שקשה להבחין, עם אשת חלומותיי. בכל פעם לאישה יש פנים אחרות, לפעמים היא אדמונית, לפעמים בלונדינית, לפעמים עם שיער שחור, לפעמים עיניה כחולות ולפעמים חומות. לפעמים זו מישהי שאני מכיר, לפעמים אוסף של פנים שהמוח שלי הרכיב מתוך אוסף הזכרונות שלו. אשת חלומותיי היא כזאת שנותנת לי אהבה בלי תנאי, בזכותה אני מאושר, ואני נותן לה בחזרה עוד יותר, כי זה מי שאני, בן אדם כזה שאוהב להעניק את כל כולו לבן אדם אחר שאוהב אותו.

אנחנו מדברים, התקשורת כ"כ נעימה לי, היא מבינה אותי בלי מילים, והיא פשוט מחייכת אליי.
היא צוחקת, ואני מנשק אותה על פיה, אני מאושר. כאשר היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי, אני מרגיש פיזית כמו גבינה, כזו שיש בה המון חורים והם פתאום מתאחים מחדש,  אני מרגיש שלם שוב והגבינה הופכת ממלאת עובש לטריה.
לא איכפת לי יותר משום דבר רע שקורה בחיים, כל הבעיות מתגמדות והופכות ללא רלוונטיות, אני יודע שאיתה אוכל להתגבר על הכל.

פתאום הבסיס של הבניין הכל כך רעוע מקבל תמיכה והוא הופך ליציב, איתן, עכשיו זה בניין שכולם רוצה להתגורר בתוכו.
אנחנו מתחילים להתנות אוהבים ואז אני מתעורר והיא נלקחת ממני.

איזו דרך בלתי אפשרית לפתוח את היום, להתעורר לתוך שקר. לדעת שהמוח שיקר לך, להבין שהכרית השנייה שלך ריקה ואף אחת לא שם, להרגיש שוב מחדש את האכזבה הקשה שבבדידות.

אולי שנמות נזכה לחיות בתוך חלום צלול? אולי נזכה לחיים חדשים, שבהם המגבלות כבר לא קיימות? ואולי לא נתעורר כלל ונזכה לשלווה פנימית?  זו התקווה שלי שכבר לא באמת כאן. היא בסך הכל עוד חלום.