אומנם לא הצלחתי להתגבר על הדיכאון, יש לי הרגשה שלא משנה מה הוא תמיד ישב שם, לפעמים בפינה מוארת ולפעמים יארוב בפינה חשוכה.
אבל אני חושב שעם הזמן שהצלחתי להכיר אותו ולההתמודד איתו ובכך להפחית את הכאב הנפשי משמעותית ביחס למה שחוויתי לפני כ-10 שנים.
בפוסט הזה אני אספר את הדברים שחוויתי ואני אנסה לתרום מהניסיון האישי שלי כיצד להתמודד עם המחלה.
אני מזמין אתכם להצטרף אליי לספר בתגובות שלכם כיצד אתם התמודדתם או מתמודדים עם הכאב הנפשי, ואולי נוכל לתרום אחד לשני ולהתמודד ביחד טוב יותר.

1. טיפול פסיכולוגי - אם אתם סובלים מדיכאון ועדיין לא הייתם אצל פסיכולוג, אני חושב שזה ברור שזה הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות.
 שהייתי במצב מאוד רע לפניי כעשור, הייתה פסיכולוגית שממש הצילה אותי. הייתי במצב של חשיבת מחשבות אובדניות בערך 99.9% מהזמן הפנוי, זה היה נוראי, היה מאוד קשה לחיות ככה. הפסיכולוגית פיתחה אצלי מנגנון שאיפשר לי לבקר את המחשבות האלה ובסופו של דבר לעצור אותם. כיום, רוב הזמן אני לא חושב מחשבות אובדניות ואיכות החיים שלי השתפרה לאין שיעור.  אני חושב שאחת הדרכים לזהות פסיכולוג טוב היא ההרגשה שבאמת איכפת לו ממך. אם אתה מרגיש שאתה יכול לדבר מול מראה ולקבל את אותו אפקט, אז הוא כנראה לא מתאים.

2. טיפול פסיכאטרי (ע"י כדורים) -  אני מודה שיש לי בעיה עם פסיכיאטרים. אפילו שטופלתי בעבר ע"י אחד הטובים בארץ. זה היה נורא מוזר בעיניי לשתף את הבעיות הכי נוראיות שלי ללא תגובה ריגשית כולשהיא מצידם, כולם עשו לי רושם נורא קרירים (אולי בגלל זה הם חולים על צעיפים?). הם רושמים דברים בפנקס ובסופו של דבר הם אומרים לי במן נונשלנטיות, כאילו הגוף שלך הוא מן עכבר מעבדה שעושים עליו ניסויים - "טוב, אני רושם לך כדורים". טיפול תרופתי לא השפיע על המצב שלי אלא החמיר אותו. בנוסף היו גם תופעות לוואי כגון ירידה בכושר הגופני, רעידות פתאומיות בחזה, עייפות. אני חושב שטיפול תרופתי אמור לסייע בתסמיני הנלווים לדיכאון כגון עייפות או שינוי בתיאבון כתוצאה מחוסר איזון במוח אבל בפועל אם אתה מדוכא בגלל בעיה מסוימת והיא לא נפתרה, אני לא חושב שהכדורים הם התשובה, אלא טיפול פסיכולוגי או במקרים מסוימים טיפול פסיכולוגי משולב בתרופות. עם זאת, אני מכיר אנשים שהטיפול התרופתי ממש עזר להם ולכן אני ממליץ לפחות לנסות, אך חשוב שבזמן הטיפול תצמידו אליכם אדם קרוב ואיכפתי המודע למצבכם למקרה שתהיה הרעה.

3. תזונה נכונה/ספורט - הדיכאון גורם לשינויי בתזונה אצל אנשים באופן שונה - אנשים מסוימים אוכלים יותר מדי כדי לפצות על העצבות בעוד שאנשים אחרים מרעיבים את עצמם, למשל, בגלל דימוי עצמי נמוך. אין ספק שתזונה נכונה ופעילות גופנית יכולים להשפיע לטובה על מצב הרוח ולכן חשוב להשתדל לשמור על איזון. ספורט עוזר לפרוק לחצים ויכול להעלות בעינכם את הדימוי העצמי. באופן אישי, בעבר התאמנתי הרבה במכון כושר, היום אני נהנה לרכב על אופניים בטיילת ליד הים ואני משקיע יחסית הרבה כסף בשביל תזונה נכונה ואיכותית. אני לא הולך לחפור מעבר לכך בנושא, כי אני לא תזונאי או מאמן כושר, אבל אני חושב שכדאי להשקיע בכך.

4. תעסוקה/לימודים - אחד מאבני היסוד שהחזיקה אותי בחיים היא המחשבה על העתיד שלי ומאוחר יותר העבודה שבה אני עובד. בתקופת הצבא, העתיד שלי היה מעורפל, לא ברור, פחדתי שאני אשאר תקוע, שאין לי חלומות, שאני לא יודע מה לעשות. זה דיכא אותי והכניס לי המון המון דאגות ולחץ. ברגע שידעתי מה אני רוצה ללמוד וניתנה לי ההזדמנות, התחלתי להרגיש ריגוש אדיר, הייתה לי מוטיבציה מדהימה, למדתי לפסיכומטרי 10-12 שעות ביום עוד לפניי שבכלל התחיל הקורס, זו בהחלט הייתה תקופה טובה יותר. אחד הדברים שסייעו לי הוא ייעוץ לימודי באוניברסיטה, דבר שנתן לי ביטחון איזה תחום כדאי לי ללמוד ומה אני יכול להיות טוב. אני מציע לא לדחות לימודים אקדמאיים אם אתם מעוניינים בכך, לרוב אפשר להסתדר כלכלית באמצעות מגורים במעונות/מלגות או עבודה במקביל.

5. עצמאות, בראש ובראשונה עצמאות כלכלית, אימוץ הבדידות -  תלות כלכלית בהורים בגיל מאוחר היא דבר נורא בעיניי בעיקר אם הם סובלים מקשיים כלכליים. סדר העדיפויות של ההורים במצב כזה הוא להביא אוכל לשולחן ופחות להגשים חלומות אישיים. חוץ מזה שגם להם מגיע להנות מהחיים. בסוף גיל 20, מיד אחרי הצבא עזבתי את בית ההורים בצפון, עברתי למעונות במרכז והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. בתקופה הזו הסתמכתי כלכלית רק על מלגות והיה לי קשה לכלכל את עצמי. אך בהמשך שמצאתי עבודה מסודרת, הרגשתי את הכיף שבהגשמה העצמית.  בהתחלה חשבתי שאני לא מסוגל להנות מדברים לבד, לכן פחדתי לטייל בחו"ל לבד או לאכול לבד במסעדה וכו'. לאט לאט המחסומים ירדו, ניסיתי לאמץ את הבדידות, ולמעשה לפעמים שהייתי לבד דווקא נהנתי יותר. זה גם הרגיש מאתגר לעשות את הדברים לבד. שישבתי לבד על הבר לעיתים היו ברמנים וברמניות משועממים שהתחילו לדבר איתי, זה היה נחמד כי זה לא היה קורה אם הייתי עם אדם נוסף. כאשר נסעתי לבד לחו"ל, הכרתי תיירים וטיילתי איתם יחד ולחוד. אם רציתי לקנות בגדים, לאכול במסעדת יוקרה, לראות סרט, לקנות לעצמי משחק מחשב, לטייל לחו"ל, לא הייתי צריך להטריח את ההורים לשלם עליי ולא אף אחד לבוא איתי. זה מרגיש מאוד טוב. עצמאות היא דבר מדהים ותמיד שאפתי להיות עצמאי, אם כי אני מודה שלפעמים אני מרגיש מחסור בבן אדם נוסף שיחווה איתי את הדברים ולא תמיד יש חבר זמין או מעוניין. הגישה שלי היא לנסות להתרגל לחיות לבד, כאשר האושר בלתי תלוי לחלוטין באדם אחר, אבל אם הוא יגיע, אז יהיו שני אנשים שמשלימים ל-2 ולא שני חצאים שמשלימים לאחד. הבנתי שאין דבר כזה "מישהי שתשלים אותי", אלא שאני צריך להשלים את עצמי.

6. "הרשימה" - בשנתיים האחרונות התחלתי לנהל רשימה של "הדברים שאני צריך להספיק לפניי מותי". זו רשימה של אתגרים שאני משתדל שתהיה בלתי תלויה באחרים, למשל, "סקס עם דוגמנית על" או "חתונה" לא כתובים שם, כדי למנוע את התסכול של חלום שאותו לא אוכל להגשים. אני יכול לרשום שם שאני רוצה להיות בהופעה של להקה שאני ממש אוהב, לטייל במקום שנראה מדהים, ללמוד לנגן באיזשהוא כלי נגינה. שאני מדוכא, אני מסתכל לעיתים על הרשימה הזו ואומר לעצמי שיש עוד דברים מעניינים שלא הספקתי לחוות ואולי כדאי לחכות עם המחשבות על המוות. ממליץ בחום.

7. סביבה תומכת - זו אחת מאבני היסוד. אחת התקופות הקשות בחיים שלי היו בגיל 12-14, שאף אחד לא ידע על הדיכאון שלי, לא היו לי חברים ולא היה לי איך להוציא את זה. שהייתה לי חברה שאהבתי זו הייתה תקופה שבה הדיכאון שלי נדחק החוצה עד שחשבתי שהוא נעלם לגמריי. כיום רכשתי מספר חברים טובים. במקום לדבר איתם על הדיכאון, גיליתי שדווקא בילוי משותף גרם לי לשכוח את העצבות ולהרגיש טוב לפרקים. 

8. החצנת כעסים - הייתי, ואני עדיין קצת אדם יחסית מופנם. זה מאוד קשה לכעוס על אדם מבלי היכולת לומר לו שמה שהוא עשה לא בסדר, בעיקר כי זה מפחיד לריב. אז זה הכי גרוע, הכעס נכנס פנימה וזולג החוצה בצורה לא הגיונית כלפיי הסביבה, התחושה קשה. אם הבן אדם שמולי מספיק חשוב לי, דרך ההתמודדות שלי היא לבקש לדבר איתו ולהסביר לו מדוע אני כועס עליו. זה מביא לתחושת הקלה עצומה ולרוב אנשים מקבלים את זה ממש בהערכה, אפילו אם הם לא מסכימים, הבעיה מקבלת מימדים קטנים יותר והאדם השני כבר מודע לכך שמה שהוא עושה מפריע לך. אם זה קשה לי מדי, לפעמים אני תופס את האדם הכי רכלן במסדרון ומספר לו שאני כועס על האדם השני. אני כבר מבין שזה יגיע ליעד. יחד עם זאת, עם הזמן למדתי לבחור את המלחמות שלי. לפעמים זה לא שווה לכעוס על אדם אחר, למשל כי הוא לא יודע להכיל את זה או שזה יזיק ברמה מסוימת (למשל אם זה הבוס ואתה יודע שעבר עליו יום רע), במקרה כזה אני לרוב מבליג, מנסה להשלים עם החסרונות של אותו אדם ומנסה לחשוב במה הוא כן תורם.

9. אלכוהול - אלכוהול עוזר לי להתמודד עם דיכאון הרבה יותר טוב מאשר כל תרופה נוגדת דיכאון אחרת. יש תקופות שרע לי וקשה להתמודד עם כישלון או כעס. המוח שלי הופך להיות ממוקד כמו לייזר לרצות למות. זה פשוט בלתי נסבל. מצאתי שכוס בירה אחת גורמת למוח שלי לערפול שהוא מספיק טוב כדי להפסיק את הפוקוס על המחשבות הללו. בנוסף אני הופך להיות ישנוני יותר וזה עוזר לי להירדם בקלות. אל תבינו לא נכון, אני לא מנסה לעודד אלכוהליזם, אבל שאין פתרון אחר ואם יש מודעות ולא מגזימים, בירה אחת פעם ביומיים שלושה מהווה פתרון זמני נהדר עבורי. 
 

 10. גידול בעל חיים -  אחרי שחזרתי מהאישפוז בגיל 14, ההורים הביאו לי חתולה שמנמנה הביתה. החתולה הזו ליוותה אותי כל התקופה, היא הוסיפה חיים בבית, הייתי משחק איתה ורץ אחריה. שההורים שלי לא ידעו מה לעשות עם הדיכאון שלי הם היו מרימים אותה ושמים אותה עליי, היא הייתה מתעגלת וישנה לי בין הרגליים. למרות שהיא הייתה ממש מפריעה לי לישון בלילה, היא ממש הצחיקה אותי. לפעמים היה נדמה שהיא מבחינה בעצבות שלי ומנסה לגרום לי לשחק איתה. הקשר הבלתי תלוי הזה מאוד עזר לי. החתולה אגב עדיין בחיים ונמצאת בבית של ההורים. 

 11. תחביב בתוך מסגרת - המחשבה הזו שפעם בשבוע אתה הולך להשקיע בתחביב מסוים שיכול לקדם אותך היא נהדרת, בעיקר שזה בתוך מסגרת של אנשים - זו גם הזדמנות להכיר אנשים חדשים שיש להם תחביב דומה וגם גורם מניע להשקעה בתחביב.

12. הכרה באפשרות של כישלון - משפט מאוד טיפשי, מתנשא ומזיק ששמעתי בחיים הוא "אם רק תרצה, תוכל להשיג כל דבר" או הפתגם "אין דבר העומד בפניי הרצון", ממשפחת משפטי האופטימיות חסרת התקנה - "לכל אחד יש נפש תאומה/לכל סיר יש מכסה". המשפטים המיסטיים האלה פשוט לא נכונים, בבקשה תפסיקו להשתמש בהם. זה שאדם אחד הצליח לעשות משהו זה לא אומר שאחרים מסוגלים מהסיבה הפשוטה שלכל אדם יש סף גבול יכולת. כך לדוגמה, אני לא יכול לשחק כדורסל כמו מייקל ג'ורדן וגם לא לרוץ כמו יוסיין בולט גם אם אני אקדיש את החיים שלי לנסות להיות כמותם. אני כנראה גם לא מסוגל להוציא מעל 780 בפסיכומטרי לא משנה כמה אני אלמד ואני ממש גרוע בציור. כאשר התחלתי את השנה הראשונה שלי באוניברסיטה נכשלתי בכל קורס אפשרי. הדברים שנלמדו שם והדרך שבה הם נלמדו היו ככול הנראה מעבר לרמה שיכולתי להבין. זה תסכל אותי, כי השקעתי מאוד, רציתי מאוד ולמרות זאת נכשלתי, ייתכן שאני לא טוב מספיק כדי ללמוד את אותו מקצוע מסוים. זה בסדר להיכשל. זה חלק מהחיים ולא כל מה שאנחנו שואפים אנחנו יכולים להשיג. חשוב להבין את זה וחשוב לדעת לחיות עם זה.
 
13. פסימיות ריאלית זהירה - תקווה לא ריאלית (ולפעמים גם ריאלית) מובילה לציפיה וחוסר המימוש שלה הוביל אותי לאכזבות גדולות. האופטימיות הפכה לאויב שלי. למשל, לפעמים כאשר אני מדבר עם בחורה נחמדה ומתרשם ממנה לטובה, המוח שלי היה יוצא מגדרו ומדמיין אותה בתפקיד אשת חיי. אם יום לאחר מכן גיליתי שכבר יש לה חבר, הייתי לוקח את זה קשה ומתבאס ממש. המוח משטה בי ומעלה לי תקוות שווא, אולי הוא קצת נואש. למדתי לעצור רגע ולבקר את החלק שבי שמציף את זה החוצה. "אתה עוד לא מכיר אותה, חכה עם זה" אני מנסה לומר לעצמי, וככול שתרגלתי את זה, זה התחיל לעבוד ואני פחות מתבאס. יש אנשים שהגישה האופטימית לחיים פשוט לא נועדה להם.  

14. חיבוקים - יש משהו מאוד קסום בחיבוק אמיתי. בעיניי זה הרבה יותר מלומר: "אני אוהב אותך, אני מעריך אותך, יהיה בסדר, אני כאן בשבילך" בלי מילים, אלא הרגשת פרפרים של ממש.