זה רק יראה ככה בהתחלה אבל זה לא פוסט פוליטי.
ששמעתי את קמפיין השקופים של דרעי בתקופת הבחירות האחרונה, זה הרגיש לי מוזר.
דרעי דיבר על האנשים השקופים, אלא שלא רואים אותם, אלא שאף אחד לא סופר אותם.
הוא דיבר על 2 מיליון ילדים רעבים, על קשישים ועל משפחות נזקקות.
אני מגדיר את עצמי כאתאיסט ומתנגד לדרכיו של דרעי (כלומר אני לא מאמין לשום מילה שיוצאת לו מהפה), אולם אחרי ששמעתי את הקמפיין הוא גרם לי לחשוב שיש סוג אחר של שקופים.

כמו רבים אחרים, ניסיתי את מזלי ופניתי לנשים רבות לאורך השנים ולמעט מקרה אחד, תמיד קיבלתי "לא", אבל בהחלט עברתי אבולוציה שלמה בתחום.
בהתחלה חשבתי שאני לא בסדר, כי אני פונה לנשים שאני לא מכיר סתם ככה, אז פניתי לנשים רק אחרי תקופת התיידדות כלשהי.

אחר כך חשבתי שזה איך שאני מתלבש, אז ניסיתי להתלבש בצורה אחרת, יש שיאמרו יפה יותר שאני מתחיל איתן.

אחר כך חשבתי שאני אומר דברים שמשדרים חוסר ביטחון או פונה אליהן בחוסר ביטחון, אז ניסיתי להשתפר וכל פעם למדתי מטעויות, כפי שבן אדם אנליטי שכמוני פועל.
בשלב מאוחר יותר עברתי התבגרות אמיתית והבנתי שהרף שלי לפנייה לנשים גבוה מדי מבחינת המראה והתחלתי לאהוב יותר את הנשים ה"לא מושלמות", אלו שבולטות באופי מדהים ומיוחד. חיפשתי שותפה אמיתית לחיים והחלום שלי היה למצוא מישהי שאני רואה אותה כשווה. מעולם לא הייתי הטיפוס שרוצה לשלוט או אוהב להישלט. פשוט רציתי מישהי שנוכל לדון ולהיעזר אחד בשני בהחלטות משותפות, להגיע לפשרות ולהנות מאוד ביחד.
אז הפסקתי לרוב לקבל את ה"לא" המוחלט והתחלתי לקבל יותר את ה"יש לי חבר".
אז התחלתי להניח שנשים כאלו איכותיות, כאלו שיודעות לתקשר, הן הנשים ה"מבוקשות" במיוחד כך שהסיכוי שלי למצוא אחת פנויה הוא ממש נמוך. 

אבל גם זה לא באמת נכון. גיליתי שחלק מהנשים האלה כן היו פנויות בדיעבד. זה הכה בי שוב, שפשוט חלק מהנשים הללו פשוט לא מעוניינות בי בגלל המראה והתעוררה בי הקנאה לשותף לדירה שלי שכל חודש אני רואה אותו מביא הבייתה בחורה (דווקא מהסוג האיכותי כך נראה) אחרת. אז לא, זה גם לא עניין של מבחר או סביבה.

הבנתי שאני סוג אחר של בן אדם. 

מהסוג הזה שנמצא תמידית ב-Friend Zone, כזה שנשים שמחות להתיידד איתו ולדבר איתו על כמה שבחורים אחרים מגעילים אליהן, לבכות (פיזית יש לומר) על הכתף שלי ולחפש תמיכה וחיבוקים אבל להתעלם ממנו כאופציה.
אני הסוג הזה שבחורות מסוימות שמחות לראות איתו סרט, לאכול איתו או לדבר איתו כדי להעביר את הזמן, להיות צמודות אליו ובטוחות ללא שום מגע אינטימי, כי הן יודעות שאני לא הבחור הזה שאעשה דבר שהן לא מעוניינות בו.
אני החבר הגיי שכל בחורה חולמת עליו, בלי להיות גיי.
הבנתי שאני מהסוג הזה של האנשים שהוא מאוד צבעוני מבחינת קריירה, שאנשים יחפשו את ה"שלום" שלו במסדרון, יבקשו עצות, עזרה, תמיכה אבל מאוד שקוף מבחינת מערכת יחסים.

אני מהסוג הזה של האנשים שפונים אליהם ומדברים איתם רק מתוך אוסף של אינטרסים וכאשר אלו הושלמו, הפכנו לחסרי ערך בעיני האחרים וחזרנו להיות שקופים. זה מה שאנחנו, פשוט שקופים.

אז הפכתי לסבלני יותר ועם הזמן אני משתדל לבנות את החיים שלי סביב עצמי ולא סביב רצונות של אנשים אחרים.
הפכתי להיות אותו בן אדם שכמעט שלם עם עצמו, אבל אחרים לא שלמים איתו. הפסקתי ללכת לחדר כושר ולהתעייף או לנסות לשאוף לאיזשהיא שלמות ולתקן דברים בעצמי כדי להשיג את מה שאני רוצה, הבנתי שכל זה פשוט מאמץ מיותר, מלא תסכול ולשווא.

זה קשה שבכל יום אני חוזר הבייתה, ממשיך את השיגרה, יושב מול המחשב, שותה בירה, ממשיך לעבוד או רואה סרט בימים קצת פחות לחוצים. 
זה קשה שהשגרה שלי לא כזו מעניינת, אבל אני מנסה לשנות את זה עד כמה שאפשר.
זה פשוט עצוב שהאבולוציה הבאה שלי תהיה ככול הנראה ההשלמה המוחלטת עם אותם חיים, חיים של בדידות.

האם אי פעם תהיתם למה ההתאבדות היא גורם מס' 1 למוות בצה"ל? 

למרות שסבלתי מדיכאון, הייתי בין הילדים הכי חזקים במחזור לכל אורך תקופת בית הספר. ללמוד בשבילי זו הייתה תרפיה, להשקיע במשהו שאני יודע שאני טוב בו ולקבל תוצאות מהירות. אז בזמן שרוב הילדים בגילי היו יוצאים לבלות (ושאני אומר לבלות במקום שממנו אני בא, זה בד"כ אומר ילדים שיושבים במעגל ומעשנים נרגילה או מוצאים מבוגר ומשכנעים אותו לקנות להם אלכוהול), הייתי מסתגר בחדר ועושה בהנאה תרגילים במתמטיקה ובכימיה או משכתב קודים של מתכנתים מנוסים ממני עם סקרנות להבין איך זה עובד. עיקר התקשורת שלי עם העולם החיצון הייתה דרך צ'אטים באינטרנט מכיוון שהתקשתי מאוד להתחבר עם הסביבה שלי כפי שרציתי. בגיל 15.5, כשנה וחצי לאחר שאושפזתי בשל נטיות אובדניות, הכרתי דרך הצ'אט את החברה הראשונה שלי.
הקשר הארוך הזה, שכנראה בדיעבד לא הכיל רגשות אהבה אמיתיים מצידי אלא רצון עז להתנסות, גרם לי להיות מאוד יציב מנטלית ולכן הוא
נמשך כ-4 שנים. החלום שלי בתקופה הזו הייתה להיות עתודאי והייתי בתוך תוכנית שאיפשרה לי לעשות כן. חלמתי ללמוד באוניברסיטה ומשך אותי מאוד לתרום למדינה ולהנהיג דרך הארונות המבריקים של הקצונה.

עם הזמן התחלתי להבין שיש בעיה עם החלום שלי. כאשר הגעתי לצו הראשון כבר שלחו אותי עם אימי ישירות לקב"ן.

"אני יכול לתת לך פרופיל 64 נפשי, פרופיל 45 נפשי ופרופיל 21 נפשי."
"אבל אני בסדר היום, אין לי מחשבות אובדניות, טופלתי, יש לי חברה, הכל בסדר".
"כן, אבל מחר אתה יכול להיפרד מהחברה שלך, בקיצור תבחר."

אז אמרתי לו 64, כי עם 64 עוד חשבתי שאפשר להיכנס לקצונה ולהיות עתודאי. זה לפחות מה שאמרה לי הבחורה שישבה לידו, שאין לי מושג מה היה התפקיד שלה. למרות שעשיתי את המבחנים הפסיכוטכניים ברצינות (וגיליתי לאחר מכן שהלך לי כנראה לא רע על סמך הציון קב"א), נשלחו לי שלוש אפשרויות בלבד במנילה:

1. משגיח כשרות. 2. ג'וב כללי כולשהוא בחיל האוויר. 3. מאבטח מתקנים. 
ניסיתי לערער, לכתוב מכתבים, להביא המלצות מפסיכאטרים שטיפלו בי, מורים וכו'. שום דבר לא עזר. 

כל ילד יודע שזה לא נעים לא לקבל את מה שאתה רוצה, עם זה יכולתי להשלים בסופו של דבר. אבל חוסר ההיגיון הוציא אותי מדעתי מרוב כעס ותסכול, אני הולך לשרת בכפייה במערכת חזקה שלא מבינה אותי, שלא שמה עליי, הכאב הזה החזיר אותי אחורה.
משגיח כשרות? על סמך מה התמיינתי לשם? לא הגעתי עם כיפה, לא אמרתי שאני דתי, לא הקראתי פסוקים במיונים. למעשה אני חושב שהייתי הכי כופר בעיר שלי. עכשיו נצא מתוך נקודת הנחה שאני לא יכול להחזיק נשק או לשמור על סודות מדינה כי אני פצצה מתקתקת שעלולה לפגוע בעצמה בכל רגע. אז למה לא חיל חינוך? או סתם תפקיד פקידותי? לא, המחשב חשב והגיע למסקנה - מאוד הגיוני להציע לו להיות מאבטח מתקנים. 
בתחילה בחרתי בג'וב הכללי שהתברר כסוג של בלוף - גם שם קיבלתי הצעות מזלזלות מאוד מקצין המיון - "יש לך בגרות 5 יח' בכימיה, מתמטיקה ואנגלית, תקשיב, בוא תהיה מוסכניק. תצא מכאן עם מקצוע". בסופו של דבר בחרתי להיות מאבטח מתקנים על מנת לקצר את השירות לשנתיים ולהגיע לאוניברסיטה כמה שיותר מהר. החשיבה הלוגית השנייה הייתה שיהיה לי הכי קל לצאת משם אם רק ארצה בכך. החשיבה הלוגית השלישית הייתה שהאופציה להתאבד תהיה קלה. מאבטחי מתקנים הם פח האשפה של הצבא. בוחרים אותם כי אף אחד אחר לא רוצה בהם וכדי שאם יקרה תקרית בטיחותית אפשר יהיה להאשים את הש"ג. בבסיס שלי היו מקרי אלימות קשים של מאבטחים, הפקרות עמדה על ימין ועל שמאל בידיעת המפקדים, איומים, ונדליזם, מפקדים שהשתמשו לרעה בכוחם, גניבות, אנשים ששיחקו בנשק ודרכו אותו תוך כדי השמירה וזה רק קצה הקרחון. היה לי קשה להיות בשפל הזה במשך כמעט שנתיים, רציתי למות כל רגע. היו לי פעמים שהעברתי לבודדת ושמתי את הנשק מתחת לגרון. הצבא הייתה אחת ההשפלות הכי גדולות שחוויתי בחיים. אני בסך הכל מספר בעיני הצבא, לא איכפת להם שאני אמות.  אף אחד לא רוצה לעזור לך. אין דבר כזה פסיכולוג בצבא וגם אין לך יכולת לממן אחד כזה עם 400 ש"ח בחודש.
יש רק קב"נים קרים שמגיעים פעם בחודש. יכולתי לצאת, אבל פחדתי מאוד שהמדינה תדאג לדפוק אותי בעתיד בגלל זה. אז איכשהוא, שרדתי. 
אחת הקומבינציות הכי קטלניות שגורמת לאנשים להחליט להתאבד היא א. להרגיש שהמקום שאתה נמצא בו לא נכון ב. להיות עם נשק. ג. להרגיש שאין לך אפשרות יציאה. זה בדיוק מה שהצבא עושה לאנשים פעם אחר פעם. ככה בדיוק כ"כ הרבה אנשים יקרים מתים.
הרבה אנשים מאוד איכותיים שהכרתי באוניברסיטה נפגעו ע"י המערכת הצבאית באטימות קשה, בתסכול מתמשך, בדרך כזאת או אחרת. למשל - עתודאית עם תואר ראשון במדעים שהציעו לה להיות פקידת קפה או אחרת שלא רצו לגייס אותה כי כאשר היא הייתה ילדה קטנה מאוד היא עברה ניתוח קל בראש. אז מהם השיקולים האמיתיים למיונים? האם מישהו בכלל מסתכל על המבחנים הפסיכוטכניים? או שהכל קומבינות וקשרים שיש או אין למשפחה שלך עם אנשים בכירים בצבא? ואם אין לך כאלה, אז אתה צריך לשבת בכלא כדי להוכיח שאתה תעשה הכל בשביל לקבל מה שאתה רוצה? לא תודה.  


 

 

רק 13.5 ס"מ מתחת לממוצע. אפתח בדברים הבאים: להיות נמוך זה בור של עצבות כי זה הופך אותך לאבק בעיניי רוב הנשים בתחום הרומנטי.  

עוד שהייתי בגן הבנתי את משחק הכוחות, אם אתה ילד נמוך, אתה חלש. אם אתה ילד גבוה, אתה חזק. 
התפיסה הזו, כנראה משהו שנשאר מימי הביניים עדיין מלווה אותנו וכנראה לא תשתנה לעולם, למרות שאין שום הבדל בריאותי כזה או אחר.
כאשר הייתי אצל הרופא בכיתה ו' הוא אמר לי: "תקשיב, לא נעים לי לומר, לפי הסימנים, אתה לא תגבה יותר. אבל זה לא סיבה לדאוג. אתה יכול לעשות הכל כמו כל אדם רגיל. שתגדל, הדבר היחיד שתרגיש מוגבל בו, זה לשחק כדורסל". אני לא יודע אם הוא בחר לשקר לי או שזו הבורות של רופא גבוה.  

לפני כמה שנים יצא לי להכיר שותף לדירה שסבל מהשמנת יתר והוא עבר ניתוח להצרת קיבה.  אמרתי לו שאני מקנא, משום שיש בידו את האפשרות לשנות משהו בחיים שלו ולי אין. הוא אמר לי בתגובה שהוא מקנא בי משום שהחברה לא מצפה ממני להשתנות ואני פשוט עם הזמן אשלים עם הדברים, אבל לא השלמתי.
אז כילד קטן זה היה מפורש יותר, כולם צוחקים עלייך שאתה נמוך ואתה מבין שזה מחורבן ומתבאס. אבל היום בחיי הבוגרים זה יותר סמוי מן העין;

למשל, ניסיתי דרך אתרי היכרויות של אקדמאיים (לכאורה האליטות) להכיר נשים בגילי. הייתה שם אפשרות מוזרה לראות איזה נשים לא מסננות לפי גובה. אז נשארתי בערך עם 10 מתוך עשרת אלפים, שלא כ"כ טרחו להגיב.
אח"כ ניסיתי משהו אחר, שמתי תמונה באתר הכרויות אחר, אבל לא כתבתי את הגובה שלי. פתאום אפילו קיבלתי מספר פניות יזומות. שאחת מהן גילתה שאני 1.62 היא פשוט אמרה שהיא לא יוצאת עם נמוכים ופשוט ניתקה לי את הטלפון בפרצוף. ההורים שלי שילמו המון כסף לשדכנית כי הם מאוד רצו לעזור. אז קיוויתי שהיא תצליח אולי להעביר אותי את הגשר הזה, לגרום לבחורה להבין כל האיכויות שיש בי, שאם נהיה ביחד אני אתן לה את כל מה שיש לי לתת. אבל גם זה לא עבד.

היו לי גם לא מעט את הקטעים המתסכלים האלה שהכרתי מישהי נהדרת וחייכנית, השיחה זרמה ואפילו קיבלתי את המידע המהימן הזה שאין לה חבר מהחברה הכי הטובה שלה. אז, שניסיתי את מזלי היא אמרה לי שיש לה, או שלא מתאים לה עכשיו ואז יומיים אח"כ גיליתי שמישהו אחר הציע לה והיא הסכימה. אלו המקרים הגרועים האלה שהביטחון העצמי שלך פשוט מתרסק. 

אז יש שני חלקים עצובים כאן: 1. אני לא מאשים אותן, אני לא יכול להאשים אותן, כי כולנו איפשהוא מסננים לפי מראה והמראה שלי פשוט לא עובר, ככה נולדתי ואין לי שום דרך לשנות את זה. 2. אני יודע שאם יום אחד בכל זאת איכשהוא משהו יעבוד ויהיה לי ילד, אני אעביר את כל התסכול הבלתי נסבל הזה הלאה.

אז הפסקתי לחלוטין לנסות והתחלתי במסע אחר. התחלתי במסע לנסות למצוא את האושר שלי, האושר הזה שאינו תלוי באישה אחרת או באנשים אחרים אלא רק בי. אז עשיתי כמה דברים, למשל, אני כבר יוצא פאבים או להופעות לבד, טיילתי בגרמניה שבועיים לבד ועכשיו אני כותב כאן. אבל האמת שעדיין נכשלתי למצוא את האושר הפנימי, הזה שאינו תלוי באחרים.