זה רק יראה ככה בהתחלה אבל זה לא פוסט פוליטי.
ששמעתי את קמפיין השקופים של דרעי בתקופת הבחירות האחרונה, זה הרגיש לי מוזר.
דרעי דיבר על האנשים השקופים, אלא שלא רואים אותם, אלא שאף אחד לא סופר אותם.
הוא דיבר על 2 מיליון ילדים רעבים, על קשישים ועל משפחות נזקקות.
אני מגדיר את עצמי כאתאיסט ומתנגד לדרכיו של דרעי (כלומר אני לא מאמין לשום מילה שיוצאת לו מהפה), אולם אחרי ששמעתי את הקמפיין הוא גרם לי לחשוב שיש סוג אחר של שקופים.

כמו רבים אחרים, ניסיתי את מזלי ופניתי לנשים רבות לאורך השנים ולמעט מקרה אחד, תמיד קיבלתי "לא", אבל בהחלט עברתי אבולוציה שלמה בתחום.
בהתחלה חשבתי שאני לא בסדר, כי אני פונה לנשים שאני לא מכיר סתם ככה, אז פניתי לנשים רק אחרי תקופת התיידדות כלשהי.

אחר כך חשבתי שזה איך שאני מתלבש, אז ניסיתי להתלבש בצורה אחרת, יש שיאמרו יפה יותר שאני מתחיל איתן.

אחר כך חשבתי שאני אומר דברים שמשדרים חוסר ביטחון או פונה אליהן בחוסר ביטחון, אז ניסיתי להשתפר וכל פעם למדתי מטעויות, כפי שבן אדם אנליטי שכמוני פועל.
בשלב מאוחר יותר עברתי התבגרות אמיתית והבנתי שהרף שלי לפנייה לנשים גבוה מדי מבחינת המראה והתחלתי לאהוב יותר את הנשים ה"לא מושלמות", אלו שבולטות באופי מדהים ומיוחד. חיפשתי שותפה אמיתית לחיים והחלום שלי היה למצוא מישהי שאני רואה אותה כשווה. מעולם לא הייתי הטיפוס שרוצה לשלוט או אוהב להישלט. פשוט רציתי מישהי שנוכל לדון ולהיעזר אחד בשני בהחלטות משותפות, להגיע לפשרות ולהנות מאוד ביחד.
אז הפסקתי לרוב לקבל את ה"לא" המוחלט והתחלתי לקבל יותר את ה"יש לי חבר".
אז התחלתי להניח שנשים כאלו איכותיות, כאלו שיודעות לתקשר, הן הנשים ה"מבוקשות" במיוחד כך שהסיכוי שלי למצוא אחת פנויה הוא ממש נמוך. 

אבל גם זה לא באמת נכון. גיליתי שחלק מהנשים האלה כן היו פנויות בדיעבד. זה הכה בי שוב, שפשוט חלק מהנשים הללו פשוט לא מעוניינות בי בגלל המראה והתעוררה בי הקנאה לשותף לדירה שלי שכל חודש אני רואה אותו מביא הבייתה בחורה (דווקא מהסוג האיכותי כך נראה) אחרת. אז לא, זה גם לא עניין של מבחר או סביבה.

הבנתי שאני סוג אחר של בן אדם. 

מהסוג הזה שנמצא תמידית ב-Friend Zone, כזה שנשים שמחות להתיידד איתו ולדבר איתו על כמה שבחורים אחרים מגעילים אליהן, לבכות (פיזית יש לומר) על הכתף שלי ולחפש תמיכה וחיבוקים אבל להתעלם ממנו כאופציה.
אני הסוג הזה שבחורות מסוימות שמחות לראות איתו סרט, לאכול איתו או לדבר איתו כדי להעביר את הזמן, להיות צמודות אליו ובטוחות ללא שום מגע אינטימי, כי הן יודעות שאני לא הבחור הזה שאעשה דבר שהן לא מעוניינות בו.
אני החבר הגיי שכל בחורה חולמת עליו, בלי להיות גיי.
הבנתי שאני מהסוג הזה של האנשים שהוא מאוד צבעוני מבחינת קריירה, שאנשים יחפשו את ה"שלום" שלו במסדרון, יבקשו עצות, עזרה, תמיכה אבל מאוד שקוף מבחינת מערכת יחסים.

אני מהסוג הזה של האנשים שפונים אליהם ומדברים איתם רק מתוך אוסף של אינטרסים וכאשר אלו הושלמו, הפכנו לחסרי ערך בעיני האחרים וחזרנו להיות שקופים. זה מה שאנחנו, פשוט שקופים.

אז הפכתי לסבלני יותר ועם הזמן אני משתדל לבנות את החיים שלי סביב עצמי ולא סביב רצונות של אנשים אחרים.
הפכתי להיות אותו בן אדם שכמעט שלם עם עצמו, אבל אחרים לא שלמים איתו. הפסקתי ללכת לחדר כושר ולהתעייף או לנסות לשאוף לאיזשהיא שלמות ולתקן דברים בעצמי כדי להשיג את מה שאני רוצה, הבנתי שכל זה פשוט מאמץ מיותר, מלא תסכול ולשווא.

זה קשה שבכל יום אני חוזר הבייתה, ממשיך את השיגרה, יושב מול המחשב, שותה בירה, ממשיך לעבוד או רואה סרט בימים קצת פחות לחוצים. 
זה קשה שהשגרה שלי לא כזו מעניינת, אבל אני מנסה לשנות את זה עד כמה שאפשר.
זה פשוט עצוב שהאבולוציה הבאה שלי תהיה ככול הנראה ההשלמה המוחלטת עם אותם חיים, חיים של בדידות.

רק 13.5 ס"מ מתחת לממוצע. אפתח בדברים הבאים: להיות נמוך זה בור של עצבות כי זה הופך אותך לאבק בעיניי רוב הנשים בתחום הרומנטי.  

עוד שהייתי בגן הבנתי את משחק הכוחות, אם אתה ילד נמוך, אתה חלש. אם אתה ילד גבוה, אתה חזק. 
התפיסה הזו, כנראה משהו שנשאר מימי הביניים עדיין מלווה אותנו וכנראה לא תשתנה לעולם, למרות שאין שום הבדל בריאותי כזה או אחר.
כאשר הייתי אצל הרופא בכיתה ו' הוא אמר לי: "תקשיב, לא נעים לי לומר, לפי הסימנים, אתה לא תגבה יותר. אבל זה לא סיבה לדאוג. אתה יכול לעשות הכל כמו כל אדם רגיל. שתגדל, הדבר היחיד שתרגיש מוגבל בו, זה לשחק כדורסל". אני לא יודע אם הוא בחר לשקר לי או שזו הבורות של רופא גבוה.  

לפני כמה שנים יצא לי להכיר שותף לדירה שסבל מהשמנת יתר והוא עבר ניתוח להצרת קיבה.  אמרתי לו שאני מקנא, משום שיש בידו את האפשרות לשנות משהו בחיים שלו ולי אין. הוא אמר לי בתגובה שהוא מקנא בי משום שהחברה לא מצפה ממני להשתנות ואני פשוט עם הזמן אשלים עם הדברים, אבל לא השלמתי.
אז כילד קטן זה היה מפורש יותר, כולם צוחקים עלייך שאתה נמוך ואתה מבין שזה מחורבן ומתבאס. אבל היום בחיי הבוגרים זה יותר סמוי מן העין;

למשל, ניסיתי דרך אתרי היכרויות של אקדמאיים (לכאורה האליטות) להכיר נשים בגילי. הייתה שם אפשרות מוזרה לראות איזה נשים לא מסננות לפי גובה. אז נשארתי בערך עם 10 מתוך עשרת אלפים, שלא כ"כ טרחו להגיב.
אח"כ ניסיתי משהו אחר, שמתי תמונה באתר הכרויות אחר, אבל לא כתבתי את הגובה שלי. פתאום אפילו קיבלתי מספר פניות יזומות. שאחת מהן גילתה שאני 1.62 היא פשוט אמרה שהיא לא יוצאת עם נמוכים ופשוט ניתקה לי את הטלפון בפרצוף. ההורים שלי שילמו המון כסף לשדכנית כי הם מאוד רצו לעזור. אז קיוויתי שהיא תצליח אולי להעביר אותי את הגשר הזה, לגרום לבחורה להבין כל האיכויות שיש בי, שאם נהיה ביחד אני אתן לה את כל מה שיש לי לתת. אבל גם זה לא עבד.

היו לי גם לא מעט את הקטעים המתסכלים האלה שהכרתי מישהי נהדרת וחייכנית, השיחה זרמה ואפילו קיבלתי את המידע המהימן הזה שאין לה חבר מהחברה הכי הטובה שלה. אז, שניסיתי את מזלי היא אמרה לי שיש לה, או שלא מתאים לה עכשיו ואז יומיים אח"כ גיליתי שמישהו אחר הציע לה והיא הסכימה. אלו המקרים הגרועים האלה שהביטחון העצמי שלך פשוט מתרסק. 

אז יש שני חלקים עצובים כאן: 1. אני לא מאשים אותן, אני לא יכול להאשים אותן, כי כולנו איפשהוא מסננים לפי מראה והמראה שלי פשוט לא עובר, ככה נולדתי ואין לי שום דרך לשנות את זה. 2. אני יודע שאם יום אחד בכל זאת איכשהוא משהו יעבוד ויהיה לי ילד, אני אעביר את כל התסכול הבלתי נסבל הזה הלאה.

אז הפסקתי לחלוטין לנסות והתחלתי במסע אחר. התחלתי במסע לנסות למצוא את האושר שלי, האושר הזה שאינו תלוי באישה אחרת או באנשים אחרים אלא רק בי. אז עשיתי כמה דברים, למשל, אני כבר יוצא פאבים או להופעות לבד, טיילתי בגרמניה שבועיים לבד ועכשיו אני כותב כאן. אבל האמת שעדיין נכשלתי למצוא את האושר הפנימי, הזה שאינו תלוי באחרים.

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי בדיכאון ובגיל 14 אושפזתי במוסד לחולי נפש ואובחנתי כסובל מדיכאון.

עם הזמן, כ-14 שנה מאוחר יותר, למדתי להבין שאולי זה לא באמת דיכאון אלא עצבות מתמשכת;  אנשים שסובלים מדיכאון מתאפיינים על ידי תסמינים מסוימים, למשל קושי להתעורר בבוקר, ירידה בפעילות, שינוי בתיאבון, הפרעות שינה ותחושת עייפות והכי גרוע, אנשים שסובלים מדיכאון מתאפיינים על ידי הרצון האובדני שלהם, הם חושבים, לעיתים ללא הרף ולפרטי פרטים, איך למות.
אני לא סובל מהתסמינים האלה,  למעט אחד, אני כן חושב על מוות ולעיתים מאוד רוצה למות. 
הדיכאון, או ה"דיכאון" שלי, הוא מהסוג האידאולוגי הגרוע, מה שאומר שאין לו מקור פתיר ואין לו תרופה פרקטית ככול הידוע לי. 
אין לו מקור, כי מעולם לא היה טריגר שהפעיל אותו, הילדות שלי אומנם הייתה לא טובה בלשון המעטה, אבל לא עברתי חוויה מאוד קשה שיצרה אותו.
הדיכאון הזה נובע כנראה מתחושת בדידות עמוקה ומתמשכת ומחוסר היכולת שלי להנות מדברים שלא תלויים באנשים אחרים. אני רואה אנשים שנהנים מהיום יום שלהם, ואומרים שהם מאושרים כי הם הריחו פרח, הקשיבו למוזיקה או ליטפו חתול ואני פשוט לא מצליח להבין את זה. למעשה, אני מקנא בשני סוגים של אנשים, כאלה שרוצים לחיות לנצח (כנראה שהם מאושרים מאוד) ואנשים מתים.
אני חושב שאני לא חוו אושר לא כי הספקטרום רגשות שלי הוא צר, אלא דווקא מאוד רחב. אני יודע מהי תחושת אושר אמיתית והאירועים האלה הם פשוט לא על הסקלה. יש מעט דברים שכן, אבל הם לא תלויים בי.
אני אומר שאין להרגשה שלי תרופה פרקטית וזה אולי נראה לכם מוזר, יש הרבה פסיכיאטרים שישמחו לרשום לי מלאי של תרופות.
אז ניסיתי וזה לא עוזר, זה גם לא יעזור.
שאמרתי שה"דיכאון" שלי הוא מהסוג האידאולוגי התכוונתי לזה. אנשים שיש להם דיכאון, לרוב נחשבים ככאלה שתופסים את המציאות בצורה לא נכונה בגלל סיטואציה קשה שבה הם נמצאים בעוד שהסיבות לדיכאון שלי הן ריאליסטיות.
לדוגמא - אני יודע שאני נראה פחות טוב מהממוצע באופן שאינו ניתן לשינוי ולכן אני שקוף עבור נשים. זו קביעה עם בסיס חזק שאני יכול לגבות בעובדות רבות לאורך השנים. אין שום תרופה או טיפול פסיכולוגי שיוכל לשנות את זה, כי אין שום דבר שיכול לשנות את איך שהעולם מסתכל עליי. אז יש שיגידו – "אתה באמת רוצה אישה שתאהב אותך בגלל איך שאתה נראה?" התשובה היא כן. ניסיון העבר מלמד אותי שמשיכה זה דבר מאוד חשוב ואם היא לא קיימת, אי אפשר להתעלם מזה. אז כן, הייתי מאוד רוצה שאישה תימשך אליי. לכן, גם שנתנו לי מינון של 3 ציפרלקס ביום, מיד המוח שלי הבין שהבעיה עדיין קיימת והמצב רוח שלי רק החמיר, כי התרופה פשוט לא עזרה. בקטעים האלה, המוח האנליטי שלי הוא סוג של קללה.

אני חושב שזהו בינתיים.

אין לי מושג אם מישהו בכלל יקרא את הדברים שרציתי לפרוק. בינתיים תכננתי לכתוב בערך חמישה פוסטים בנושאים האלה ולסיים, אלא אם כן מישהו יחשוב שזה מעניין. אני מסתכל על אנשים ברחוב, אני מרגיש את העצבות שלהם והתקווה שלי היא שאנשים יוכלו להזדהות עם הרגשות שלי ואולי ביחד כולנו נרגיש שאנחנו לא לבד.  בתחושה הפנימית הנוכחית שלי, אני חושב שאנשים ישנאו אותי בגלל הבלוג הזה או לא יבינו אותו, אני ממש מקווה שאני טועה.